מוזר, אבל עם כל הצחוקים על אמא שלי הפולניה ועל הפולנים בכלל,
המקום בו הרגשתי הכי בנוח היה בפולין עצמה. כולם שם נראו
כמוני: כאלו בהירי שיער וכחולי עינים ואף קטן וקצת בולבוסי.
כולם  אהבו לאכול וגמרו הכל מהצלחת. אבל אף אחד, ודיברתי עם
הרבה פולנים לא שאל אותי מתי אתחתן ואביא ילדים לעולם. היתה שם
איזו שהיא בחורה בשם מילדה (אם קלטתי את שמה נכון). היא היתה
נורא יפה והיה לה את המבט הפולני חמור הסבר. הייתי צריכה לשוחח
איתה במסגרת המטרה שאליה בכלל הגעתי לפולין (מסע במחנות השמדה
כמובן). ממש פחדתי לשוחח איתה והכנתי אלף תירוצים כדי לענות לה
על השאלה האם אני נשואה? חשבתי אפילו אולי להשתמש בטקטיקה כזו
שלא זכרתי את שמה מרב לחץ ולומר לה ש"אני דור שלישי לשואה והכל
בגללכם - כל החרדות שלי שהביאו אותי, בגיל שלושים ואחת לחיות
לבד". הכנתי נאום כזה עם ציטוטים ששמעתי מיענקלה המדריך על
זוועות השואה. חשבתי ישר לשאול אותה איפה היו ההורים שלה בשנת
1945.
רציתי להראות לה את אשת העדות שלנו, שהיא היא תספר לה על
הזוועות שעברה באושוויץ. שתשמע, שתבין את עוצמת הטראומות, את
ההשלכות הפסיכולוגיות על הדור הצעיר ופולני הארץ.
היה לה חיוך נורא יפה למילדה. היא התחילה לדבר במן שקט כזה.
חשבתי שהיא בטח מכסה על החייתיות הגנטית שלה שהורישו לה הוריה
משתפי הפעולה.
החלטתי: כאן בשיחה איתה אנקום, אהיה נחרצת ואסרטיבית, אראה לה
מיהו באמת הנצר לגזע המושלם. אני לבד כי אני מושלמת, לא אוכל
להתפשר על פחות. לכן אני לבד.
מילדה חייכה אלי ואני חייכתי אליה. והיא עברה מולי, כאילו
הייתי צל. לא עניין אותה כלל אם התחתנתי כבר. איזו מן פולניה
היא?

אחרי שבועיים חזרתי לארץ. זו היתה חוויה פולין, המון מוות זרוע
שם.

מתן לא בא לקחת אותי משדה התעופה. למחרת הוא התקשר ואמר לי
שבשבועיים שנעדרתי, הוא חשב על הכל, הוא לא מצליח להתאהב בי.
כששאלתי למה (אני יודעת, בניגוד לכל כללי הפולניות), הוא אמר:
קשה מאד להתקרב אלייך, זה כאילו שאת בכלל לא ישראלית, אלא
מישהי שהגיעה מארצות הקור.
באותו הרגע ארזתי מזוודה, לקחתי את הטיסה הראשונה לקראקוב.
לקחתי חדר באיזה מלון שמנגינת פולקה סוערת התנגנה בו. ירדתי
למסעדה וטרפתי מנה של קניידלך בתוך מרק.
הנה הגעתי הביתה, חשבתי לעצמי.