אם יושבים על החוף ביום חורף אפרורי ליד ההריסות העתיקות של
מצודה מימי הביניים, כמו שאני ישבתי, אז גם אתם בטח הייתם
מהרהרים במשמעות החיים, ובעיקר במשמעות האהבה.
גם אתם בטח הייתם מביטים אל הגלים וחולמים שאיזה יצור ימי יבוא
ויסחוף אתכם חזרה אל תוך הים, לתוך ארמון גדול של בתולות
(ימיות) ולגדל סנפיר כחלחל, להסתובב עם ציצים באוויר ושיער
אדום (כמו של אריאל מבת הים הקטנה- 1891..מאז היא עשתה פסים)
ובכלל, מי רוצה להיות בנאדם במציאות שלנו, בלי אהבה, בלי חיים
ועם הרבה, הרבה מלחמות מיותרות (למשל על הביסלי בבוקר, שלא
לדבר על השוקו).
אני פשוט הרגשתי מוצפת באותו יום חורף אפרורי על החוף ליד
המצודה ההרוסה העתיקה, חשבתי עליו, עליה, על שניהם ביחד אחד על
השניה במיטה הקטנה מלהכיל את שנינו, ועכשיו קטנה מלהכיל אותם,
מה שהיה אז רק יתרון וגם עכשיו בטח..
בצורה הפחות פסימית אפשר היה לומר שמצאתי אהבה חדשה אחריו, אבל
בצורה הפסימית (הצורה שלי כרגע) קולטים שגם האהבה הזאת נגמרה
בצורה לא נעימה ביותר (הוא חשב שאני פותחת..), מי בכלל רוצה
אותו (אני, אני) הוא סתם שחקן בתאטרון שאלוהים קורא לו חיים,
עוד ניצב בסרט שובר הקופות - "חייה של איזדורה".
יש ארמון ערפילי שמציץ מעבר לקו האופק, שחותך את המים והשמיים
לשני חלקים שיפרידו תמיד ביני ובין עצמי, ביני ובינו ובין גן
עדן לגיהנום, ושוב עולה בי תמונת המיטה הצרה מלהכיל... שנינו
צמודים, מחובקים, דבוקים בדבק מגע של אהבה, עם ריח מסריח של
נפט.
ובלי לפספס את ההזדמנות להשתפך, אני צורחת בקול רם את השם שלו,
אחרי הכל רק הדגים יכולים לשמוע וגם הם חרשים. יש שאומרים
שהגלים הם מרגליו של הים שמגלה את כל הסודות, סתם רכלן הבן
זונה.
אני עושה כמה תרגילי טאי צ'י שלא משפיעים במיוחד על מה שאני
מרגישה, עדיין רוצה לבכות (אני סיסי, אלוהים, אני סיסי), לקפוץ
באוויר בניסיון נואש חסר טעם לדקור את אלוהים עם האצבע, לתת לו
איזו צ'פחה על הראש שיתעורר, הזקן, צריך לתקוע אותו באיזה בית
אבות ולשים במקומו איזה חתיך, אולי מלאכים יתחילו ללבוש קסטרו
ויפטרו מכל הגלימות המכוערות, כנפיים כבר לא באופנה רבותיי,
עכשיו כולם לובשים את האלה מפלסטיק שקונים בחנות התחפושות
בפורים.
הסלעים האפורים הגדולים האלה המזדקרים מהחוף, מכוסים ירוקת,
מזכירים לי את הגושים שתקועים לי בגרון מאז שהוא עזב אותי, כאן
לבד, טובעת בשלולית של בלבול, מנסה להסביר לעצמי בתנועות ידיים
אילמות את מה שקרה.
דווקא היה דגל לבן באותו יום אז כמה מוזר הדבר שהים נראה לי
סוער, אפור וסוחף.
אם יושבים על החוף ביום חורף אפרורי ליד ההריסות העתיקות של
מצודה מימי הביניים, כמו שאני ישבתי, אז גם אתם בטח הייתם
מהרהרים במשמעות החיים, ובעיקר במשמעות הכאב, זאת וודאי הסיבה
למקומם שם, אלא אם כן באתם לעשות מנגל...