עכשיו... ממש הרגע, רבתי עם חברה. ריב די רציני האמת. למעשה,
זה אחד הריבים הכי רציניים שרבתי בחיים שלי. ונחשו מה... ?!
כמו כל הריבים. על שטויות! וזה לא שאני התחלתי. לא, זה לא עוד
אחד הקטעים האלו שאני כאילו מאשימה אותה כדי לא להאשים את
עצמי. כי זה לא שהיא התחילה. זה איכשהו צץ. אני תמיד ידעתי
שבכל ריב יש שני צדדים. אבל תמיד היה את הקטע הזה של להאשים.

האמת היא שרבנו בגלל ילדה אחרת. זה לא משנה ממש למה רבנו, או
על מה. כן... עוד דבר שטותי. מה שאני כותבת בטח לא יעניין אתכם
בכלל. אבל אותי כן. כי זאת שרבתי איתה... חברה הכי טובה שלי.
זה לא שאני עכשיו אומרת את זה סתם. כי לא רק שרבתי עם חברה
שלי, אז היא גם הכי טובה. זו שאני אמורה לריב איתה הכי פחות.
בעצם אולי לא הכי פחות, אבל... אבל היא הבנאדם שצריך להבין
אותי הכי הרבה בעולם.

האמת היא שאני חושבת שאתם צריכים להפסיק לקרוא. נראה לי שאתם
תתאכזבו. לא נראה שיש פה איזה משהו מעניין. אני למעשה כותבת את
זה לעצמי. זה שפרסמתי את זה, זה רק בשביל שיהיו לי עוד יצירות
ואז אולי יהיו עוד כניסות או תגובות לדפיוצר האישי שלי. מי
יודע? אולי התגובות יהיו רעות (כמובן שאני אקח את זה לתשומת
לבי ואשתדל יותר בפעם הבאה-אבל הפעם לא מעניין אותי. מצטערת),
ואולי בכלל לא יהיו תגובות, או שהן אפילו יהיו טובות. אבל כדאי
שתפסיקו לקרוא...טוב נו, זה קטע פסיכולוגי כזה... אתם תמשיכו.
אולי זה בגלל שהריב שלי עם החברה הכי טובה שלי מעניין אתכם?
להה... לא נראה לי. אולי זה סתם כי משעמם לכם ואין לכם ממש מה
לעשות כרגע אז אתם קוראים את זה. אני באמת לא יודעת. מה שכן,
אני יודעת שאני מרגישה צורך לכתוב. זה מן דבר כזה אצלי, שכל
פעם שאני חווה משהו, או שקורה לי משהו אני מרגישה צורך לכתוב.
לא יודעת. לכתוב על מה שקרה לי. להעביר את זה הלאה. וזה לא
משנה אם זה בעזרת סיפור או שיר או סתם כמה משפטים קצרים כאלו.
העיקר שהעברתי את המסר הלאה.
אני אפילו לא יודעת אם יש מסר בדברים שלי, וגם אם כן, אני
בטוחה שאתם לא מבינים אותו. גם אם אתם חושבים שאתם כן. אתם גם
בחיים לא תצליחו להבין אותו. אני בקושי מבינה אותו. כי יש לי
ראש מפחיד כזה. לא הראש, אלא הדמיון. הוא פועל בצורה נורא
מפותחת. אם הוא ישמע איזה משהו קטן, הוא יוכל לפתח אותו לסרט
שלם, או לספר שלם. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת לכתוב שירים
וסיפורים. למרות שאני לא כל כך מוצלחת בזה, במיוחד בסיפורים.
בשירים אני עוד בסדר, כי זה לא ממש בעיה לחבר כמה מילים יחד,
לקרוא לזה משפט, להוסיף עוד קצת חרוזים ולקרוא להכל ביחד שיר.
טוב זו זו כן בעיה אבל עם זה אני יותר מסתדרת.
הכול בטח נראה לכם דבר גדול, אבל תנסו פעם. זה ממש קל. רק
שלבחור נושא זה די בעייתי. כי תמיד יש את הקטע ש "אני לא יכול
לבחור על המצב במדינה-כי בטח כולם כותבים על זה אז זה לא יהיה
מקורי, ואני גם לא יכול לכתוב על בית ספר, כי מה כבר יש לכתוב
על בית ספר? וגם על המצב בבית אני לא יכול כי המצב בבית שלי די
בסדר ואני דווקא די אוהב את הבית שלי, וגם אי אפשר על החיים
המסריחים שלנו בגלל שאם נסתכל על זה לעומק אז תמיד יכול להיות
יותר גרוע, וגם על בעלי חיים אני לא אכתוב כי זה ילדותי ו...מי
המפגר שיכתוב על בעלי חיים???".
לפי דעתי זה שטויות! ברגע שאתה מחליט לכתוב על משהו, וכותב
עליו, זה הדבר שהופך אותך ליצירתי. למקורי. ברגע שבחרת דבר
אחד, משהו קטן שאתה מצליח להגיד אותו במשפט, אז אני אישית רואה
אותך כאמן. בכלל לפי דעתי כל אחד הוא אמן בנפש. כל אחד בדרכו
שלו. אני נשמעת כמו פילוסופית עכשיו נכון...? חחחחח האמת היא
שזה די מצחיק. כי הרבה אומרים לי את זה. אבל לא נולדתי להיות
פילוסופית או משהו. תמיד חשבתי על עורכת דין או פסיכולוגית.
תמיד אהבתי לפתור בעיות של אחרים, למרות שמהבעיות שלי אני
מעדיפה לברוח.

זה לא איכפת לי. זה לא איכפת לי מה חושבים עליי. אני לא שמה
הרבה על דעות של אחרים. אני עושה מה שאני רוצה לעשות. אם כיף
לי אז אני עושה את זה. ומשתדלת להתחשב גם באחרים. כי אגואיסטית
אני לא. אולי רק לפעמים. אני לא יכולה לומר שאני לא מושפעת
מהחברה ושאני לא נתונה ללחץ חברתי, כי לא רק שזה יהיה דפוק
להגיד את זה, זה גם יהיה שקר. או יותר נכון - התכחשות לאמת. כי
בסופו של דבר כל בנאדם מושפע מהחברה ולא משנה מה הוא יגיד. את
זה למדתי באחת מהשיחות שלי עם חברה הכי טובה שלי ואימא שלה.
נכון, אני לא ממש מתעניינת בדעות של אנשים עליי. אלא אם כן זה
חברים טובים שלי, שאומרים לי את זה רק כי איכפת להם וכי הם לא
רוצים שאנשים יחשבו עליי דברים רעים. זה מה שחשבתי לפחות...

האמת היא שאני משתדלת להיות בסדר עם כולם. גם עם ההורים שלי,
למרות שאני רבה איתם הרבה וגם לפעמים מאחלת להם שימותו. וזה לא
בגלל שאני לא אוהבת אותם או משהו כזה. זה בגלל שהם מעצבנים
אותי. לפעמים הם לא נותנים לי את החופש שלי. החופש להחליט
ולבחור ולעשות מה שטוב בשבילי. אז נכון זה מעצבן אותי, ואני
רבה איתם יחסים הרבה. אבל אני לא באמת רוצה שהם ימותו...
וגם עם האחים שלי. שגם איתם לפעמים אני רבה כי הם קרציות כאלה
ולא יורדים לי מהנשמה. אבל בסך הכל אני די אוהבת אותם.
ועם החברות שלי. אווווו..... החברות שלי. החברות שלי זה כבר
סיפור חדש ואחר. למעשה, כל חברה שיש לי זה סיפור בפני עצמו.
וזה לא שאני סובלת מהן, או שאני שונאת אותן חס וחלילה! כי אני
יודעת שבלעדיהן לא הייתי מגיעה לאן שאני היום, ובלעדיהן לא
הייתי מסתדרת בחיים. אבל כמובן שלפעמים יש ריבים, וסכסוכים וכל
מיני בלאגנים כאלה. כי הרי בסופו של דבר, חברות היא לא חברות
אמיתית בלי ריבים.
כמה שזה נשמע דפוק, אני מאמינה בזה. טוב נו... כבר אמרתי שאין
מצב שאתם תבינו איך הראש שלי פועל.
לפעמים אני רוצה לא לדבר עם מישהו בחיים ויום אחרי אני אומרת
לו שאני אוהבת אותו.
וזה לא שאני צבועה חס וחלילה! אני בחיים לא הייתי צבועה ואני
בחיים לא אהיה צבועה, בגלל שהדבר שהכי מגעיל אותי בעולם והדבר
שאני הכי הכי הכי שונאת בעולם זו צביעות. אנשים צבועים... אני
שונאת!
כי זה לא שאני באמת מאחלת לבנאדם שימות, זה מן רגע כזה של
עצבים, רגע כזה שאפשר לומר בו הכל. אבל אני מתכוונת ה-כ-ל. אבל
צבועים... צבועים אני באמת באמת שונאת! מכל הלב.

אני שונאת אנשים צבועים לא בגלל מה שהם עושים. לא בגלל שמצד
אחד הם אומרים לך כמה שהם אוהבים אותך ומראים לך כמה שאתה חשוב
להם ומצד שני הם מדברים עליך כאילו שאתה הבנאדם הכי שנוא
עליהם-למרות שזה עוד דבר שמגעיל אותי כי בכל זאת... זו צביעות.
אבל זה חוסר האומץ.
זה חוסר האומץ הזה להתמודד עם מה שיש. הם לא מסוגלים להתמודד
עם העובדות. וכן.... מה לעשות, אף אחד לא מושלם. בכולם יש
צדדים טובים, ורעים. זו כנראה התכונה שמאפיינת את הצביעות.
הקטע של להראות את הטוב ולהשאיר מאחור את הרע. להבליג כאילו
שזה לא קיים. לא שזו דרך לפתרון או דרך התמודדות. אבל, זו
הצביעות. זה זה שהם מתים להגיד לך משהו, אבל לא! הם יסתמו
ת'פה. כי אין להם אומץ. כי אם זה דבר רע אז הם יילכו ויגידו את
זה מאחורי הגב שלך, ואם זה משהו שאתה עושה, אז הם לא יבואו
ויתמודדו עם הבעיות שלהם אלא יילכו וילכלכו עליך בלי שאתה
יודע. לא יהיו להם ביצים לבוא ולומר את זה בפנים, והם יעשו
דברים שאפילו המשפט הידוע "עם חברים כאלה מי צריך אויבים?!" לא
מצדיק!

וזה לא שאני אחת כזאת שמדברת על הבעיות שלה בגלוי. אני מודה.
אני לא אחת שתבוא ותגיד שיש לה בעיה. אני כזאת שמפנימה. אבל
אני גם לא אלכלך מאחורי הגב. אני אספר מה הבעיה שלי לחברות
שאני מאמינה שהן ייתנו לי דעה גם אם היא לא ממש תמצא חן
בעיניי, אבל יותר מזה... ששש.
ואני לא באה לנקות את עצמי ולהוציא אותי כחפה מפשע, ממש לא. גם
אני מגעילה לפעמים. גם אני מדברת לפעמים. גם אני רבה עם אנשים
וגם אני יכולה להיות, כמו כל בנאדם אחר, הילדה הכי מניאקית
בעולם!
אבל צבועה... לא!

אז רבתי עם חברה שלי. וכמו שכבר אמרתי, בגלל הדיכאון הפתאומי
הזה שנחת עליי, היה לי צורך לכתוב. אז כתבתי, וישר שלחתי.
והאמת היא שלא איכפת לי שלא יאשרו. כי אני יודעת שאני ניסיתי.
אני יודעת שאם יש דבר יותר גרוע מלהיכשל, זה לא לנסות. אז אם
העורכים של האתר החליטו שלא לאשר, זו החלטה שלהם. אני יודעת
שאני את שלי אמרתי. כתבתי, אני מתכוונת. והאמת היא, שאם למישהו
לא נאה מה שאני כותבת, אז הוא לא חייב לקרוא.