עולם הולך ונעלם.
משפט שווה כזה. מגניב. גאוני. מפחיד. אמיתי!
כן... בהחלט.
היום בבוקר כשאמא שלי הסיעה אותי לבית ספר, וחדשות ברקע, פתאום
היא באה אליי עם היציאה הזאת; "תקשיבי טל, תקשיבי! תראי מה
זה... עולם הולך ונעלם."
באותה שנייה החלטתי שזהו. אין. אני חייבת לרשום על זה סיפור.
זה לא דבר רגיל שאתה יכול לשמוע בלי לכתוב עליו משהו.
אז מהשעה שאני נורא שונאת בבוקר (שעת אפס, 7.40!) ועד עכשיו
(15.03) אני מנסה לחשוב מה לרשום על זה.
אבל משום מה לא הולך לי... למרות שבדרך כלל דברים כאלה נשפכים
לי בקלות. זתומרת... מה הבעיה? לכתוב על 'עולם הולך ונעלם'?!
הרי גם בלי שאני אכתוב על זה כולם יודעים שזה נכון. או שלא.
טוב, הם יודעים אבל מכחישים. אלה מבינינו שחיים בנאיביות.
אוווווף, אבל אין לי מה לרשום על זה.
זה משפט שוסי בטירוף, שאני מתה לרשום עליו משהו, ואני פשוט לא
מצליחה. אז מה אני עושה...?!
זה משפט שכשאתה שומע אותו את מת לשתף את העולם.
לגרום לעולם לחשוב עליו.
אתה לא תדפוק להם נאום על המשפט כי אז זה ייתן להם דיעה וזהו.
אתה תגיד את המשפט ותשתוק. או שתוסיף "תחשבו על זה...". זה
משפט שאתה רוצה שאנשים יחשבו עליו. זה לא בהכרח אומר שזה ישפיע
או משהו, כי גם אם הגעתי למסקנה שאני גורמת לעולם להיראות ככה,
אני והסובבים אותי, זה לא אומר שאני אעשה משהו כדי שזה לא
יהיה. טוב, נו... התרגלנו. ככה זה בני האדם.
אבל בחזרה לנושא שלנו... 'עולם הולך ונעלם', באמת שאמא שלי
אמרה לי את זה.
אחח... כזה חכם. אופייני לה. גם היא חיה בנאיביות. מעניין אותי
איך היא הגיעה למסקנה הזאת. כשהיא שומעת אותי שרה סאבלימינל
ואומרת איזה משפט כמו "כמו שנה שהאדמה מדממת, לא נמה, ולמה?"
או משפט כמו "חרא של עולם, מציאות עם עצירות, חי בסרט, מת
לחיות, חי כדי למות" זה מעצבן אותה. אז באמת שהופתעתי כששמעתי
אותה אומרת את המשפט הזה.
אבל לא משנה עכשיו, כמו שאמרתי בהתחלה... הייתי חייבת. זה משפט
שאתה חייב להגיד בקול רם. (עכשיו אני מבינה איך בא לה המשפט
הזה...)

אז בעצם... זה כל מה שהיה לי לומר; "עולם הולך ונעלם"

תחשבו על זה...