אישיות אחרת / אני לא טובה בלעודד |
אישיות אחרת / אני לא טובה בלעודד |
אני לא טובה בלעודד. בגלל זה כשהיא באה אלי כל-כך שבורה ומנותצת, לא ידעתי מה לעשות. הכל התחיל כאשר היא פגשה את אותה אחת.. אותה אחת, שלפי הגדרתה, היא אהבת חייה האמיתית. איך אהבת אמת כזו יכולה לשבור לרסיסים לב כזה טהור, בחיים לא אדע. היא הגיע לדלתי כולה תשושה. עיניה אדומות ונפוחות כאילו לא פסקו להזיל דמעות כבר ימים, לחייה נפוחות וספוגות דמעות, וליבה.. ליבה היה מרוקן מהבנה וממולא בכאב. חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי, ועדין - בזהירות רבה. דמעות חנקו את גרוני בשעה שהחזקתי אותה חזק בן זרועותיי. ידעתי שאם אני אעזוב היא תיפול בו במקום על הרצפה הקרה ומצידה, לא תקום יותר לעולם. היה נדמה שדקות ארוכות עמדנו שם ליד הדלת מחובקות. חולצתי כבר קיבלה את ריח דמעותיה, וגרוני כבר שרף מהדמעות החנוקות שהיו עצורות בו, אך לבסוף ניתקנו והתיישבנו על הספה. הבאתי לה כוס תה חם, וקופסת ממחטות נייר שמהר מאוד נסתיימה והפכה להיות קופסת הזבל לכל הניירות המשומשים. היא החזיקה את הכוס בין ידיה מתחממת מחום המשקה ולעיתים לוגמת לגימות קטנות של ציפור פגועה, מסתכלת כמעה לרצפה, כמעה לאופק ונאבדת בין לבין. לפעמים היא מצמצה בעיניה, כאילו מנסה לראות משהו יותר בברור, יותר בפוקוס, כאילו החלל בו היא בוהה הוא עולם ומלואו בשבילה שרק היא מבינה אותו. אפה כבר היה אדום ושורף מבכי וממשיכות, אם זה מנייר או אם זה ממשיכתו ע"י ידה, כמו ילדה קטנה, דבר שתמיד הקסים אותי-איך האישה הכי בוגרת ומחושבת שיש יכולה בשניה להתנהג כמו ילדה קטנה, אם זה ברגעי שמחה, ואם זה ברגע עצב. היא לא דיברה, היא פשוט ישבה שם, מתנדנדת מידי פעם קדימה ואחורה, מחזיקה את רגליה מקופלות, עם התה החם בין הידיים, בוהה באוויר. אני ישבתי לידה, לא אמרתי כלום, פשוט הסתכלתי עליה ובכיתי בשבילה בלבי. בחוץ, ניסיתי להיות הכי חזקה שיכולתי, כי ידעתי שאם היא תראה שאני בוכה היא תהייה עוד יותר עצובה כי היא תדע שהיא גרמה לי לבכות, אבל בשלב מסוים לא יכולתי כבר. לראות אותה במצב הזה גרם לי להישבר מבפנים וכמה שניסיתי, זה נראה מבחוץ שכן לפתע דמעה בצבצה לה מזווית עיני וניגרה על פני. הייתי כל-כך שקועה בה שאפילו לא הבחנתי בכך שגם אני בוכה, אך הרגשת מליחות שפתאום הרגשתי בזוית פי יידעה אותי לכך שגם אני כבר הראתי את כאבי עליה. במהירות הרמתי את ידי אל לחי וניגבתי את הדמעה שפרצה לה. ניסיתי להרכין את ראשי כך שהיא לא תשים לב לכך, אך זה היה מאוחר מידי, היא לפתע הסתובבה אלי בתמיהה. היא, שעד אותו רגע בהתה באוויר, בריקנות מוחלטת, הסתובבה במהירות והסתכלה לעברי, ועל עייני שגם כבר האדימו. על פניה הופיעה הבעה של אי-הבנה וזה הפתיע אותי עד מאוד. אני, שמכירה אותה מאז ומעולם, שתמיד, בידיעתה או לא, אהבה אותה, אני- לא יכולתי להיות אדישה אליה. זה אולי אפילו העליב אותי מאשר הפתיע, שהיא לא תחשוב שאני אבכה איתה ברגעים כאלו. אך בדיעבד, אני מניחה היא לא תהתה על הבכי שיצא ממני, אלה על כך שניסיתי להסתיר זאת ממנה, חברתה הטובה. היא לא אמרה כלום, וניגבה את הלחי השניה שלי, שכנראה גם אליה פרצה דמעה. תוך כדי, ראיתי שוב איך דמעותיה זולגות. זה היה מורגש שזה לא היה בשליטתה- פניה לא השתנו, היא לא זעה, פשוט דמעותיה ירדו ללא הפסקה, כאילו הן שייכות למישהו אחר, ביקום אחר, שבוכה בקול אך ללא דמעות. הסתכלנו אחת לשניה בעיניים. יש לה את העיניים הכי מדהימות שאי פעם ראיתי, כחולות כמו הים, ושובות לב. אך באותו רגע, כל מה שראיתי לפני היו עיניים שבורות, תשושות, אדומות, ולאות מהחיים. רציתי להחזיר לה את הכחול בחזרה לעיניים ולחיים, אך לא ידעתי כיצד. חיוך נסדק על פניה והסיט את דמעותיה אל פיה. היא נשקה לי על שפתי, נשיקה חמימה מעורבת בדמעות טריות, שמה את ראשה על רגלי ועצמה את עיניה. ידעתי שזו המנוחה שלה מזה ימים ולכן לא זעתי ממקומי, פשוט נתתי לה לישון.. לנוח מעצמה. בשניה שראיתי שעיניה נעצמות נתתי לעצמי להתפרק. בכיתי דמעות אילמות, שלעומת דמעותיה, היו בשליטה מלאה. היטתי את ראשי לאחור על משענת הספה והסתכלתי לאותו חלל שהיא הביטה בו-לאוויר, ניסיתי לראות מה היא ראתה שם, אולי שם חבויה התשובה, אך עיניי לא מצאו כלום. הרגשתי כל כך רע בשבילה, הרגשתי כאילו הפגיעה היה בי פיזית ונפשית, הרגשתי צורך לקחת את העוול הקשה גם על גבי שכן אחרת היא תשבר כמו עלה של סתיו בפארק הנדרך ע"י עובר ושב מזדמן, הרגשתי כאילו גם משהו בתוכי, מת. |
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד. |
|