"ומה אתה רואה עכשיו?" שאלה האחות בקול צרוד, והפריחה ענן עשן
נוסף. מי אמר שאבד הכלח על המערכת הרפואית?
"תשע-שש-שמונה-עשרים-עשרים..." פיזמתי את הפרסומת מהרדיו. היא
לא מצאה את זה מצחיק בכלל.
"יאללה ילד, יש לי פה עוד מיליון כמוך ואין לי זמן לחכמים.
תקריא בקול רם."
"טוב, רגע... שש, תשע, אפס, חמש, שבע, שמונה, שתי..."
"זה בסדר, יש לך בעיית ראייה. הבא בתור!" וככה נזרקתי מחדר
האחות, אל העולם האכזר של המוגבלים אופטית. הבאתי לאימא את
המכתב הביתה מהאחות. "עוד דבר שאני צריכה על הראש שלי, בדיקת
ראייה. נו טוב, אני אקבע תור," היא סיננה בשקט, מבלי להרים את
הראש מהדף. לאחר שבוע כבר הלכנו לרופאה בקופת חולים, שאחרי כמה
ניסויים מוזרים, לקחה את אימא שלי הצידה, וניסתה להסביר לה את
הדברים בשקט, שאני לא אשמע. אבל זה שאני לא רואה טוב לא אומר
שאני גם לא שומע. "אני מצטערת, גברת, באמת מצטערת. אבל לילד
שלך יש קר"נ."
"על מה את מדברת?" אימא התפרצה, היא תמיד התחברה לטרמינולוגיה
רפואית.
"קלידוסקופיה רשתית נדירה. זה תופעה מאוד נדירה, מאוד נדירה.
הנה, יש לי פה חוברת, בואי, תקראי בבית, ותחזרי בעוד שבוע,
נראה מה אפשר לעשות."
כמובן שכשחזרנו הביתה אימא השליכה את החוברת על השולחן במטבח
והלכה לשים קרח, לא על העיניים שלי, על המצח שלה. לאימא תמיד
היה קשה להתמודד עם חריגות תקציביות, במיוחד בלתי צפויות, כמו
מבצעי חיסול בחנויות בגדים או בעיות ראייה. אני, שהרגשתי את
הצורך להיות מעורב, אספתי את החוברת אליי והתחלתי לעיין.
"קלידוסקופיה רשתית נדירה, או בקיצור קר"נ," נכתב בעמוד השני,
"היא תופעה מאוד נדירה, המופיעה רק באחוז אחד מתוך כל בני
הנוער בגיל העשרה. היא נגרמת כתוצאה משימוש מוגזם בבכי, דבר
הפוגע ברשתית העין. ברוב המקרים נפגעת רק עין שמאל, העין שממנה
בוכים הכי הרבה." דפדפתי הלאה. היו שם שרטוטים והסברים,
תרשימים עם חצים ובלוני טקסט. בעמוד חמש, בכתב קטן, דיברו על
התוצאות. "העין הפגומה הופכת תוך מספר חודשים לקלידוסקופ,
ומכאן שם התופעה. החולה יתחיל לראות צורות צבעוניות מרהיבות,
מסתובבות, בכל פעם שייפקח את העין הפגומה. בנוסף, כבר לאחר כמה
ימים, החולה יאבד את היכולת לבכות. כיום, אין טיפול ידוע למחלה
עצמה, פרט להחלפת העין הפגומה בעין מזכוכית, תהליך, שעל פי
חולים רבים, מקל על המשך החיים." הרגשתי מזועזע קצת. אז בכיתי
קצת יותר מהמקובל, בכי זה אמצעי שכנוע מאוד שימושי, במיוחד
כשמדובר על מבוגרים. דמעה פה, דמעה שם, וככה אתה מקבל מתנה
ועוד מתנה. כולם עושים את זה, למה אני נענש? חשבתי על כל
הפעמים שבכיתי סתם בשנה האחרונה, וניסיתי לסמן קו במחברת בעבור
כל פעם. חצי דף. התחשק לי לבכות, אבל במקום בכי של ממש, יצאו
סתם, דמעות קטנות, כבר חצי יבשות. אפילו לא זלגו.
לאחר שבוע חזרנו לקופת חולים, והפעם הרופאה לקחה אותי לצד, אבל
היא לא היתה ממש צריכה, גם ככה אימא לא שומעת ממש טוב. "חמוד,
אני צריכה להסביר לך מה בדיוק הבעיה..."
"זה בסדר," קטעתי אותה בטון מנופח, "אני כבר יודע. קלידוסקופיה
רשתית נדירה. קראתי את כל החוברת לבדי."
"אה, אוקי. בינתיים אנחנו עוד לא נעשה כלום, נחכה שזה יתחיל
להשפיע. בינתיים, הנה," והיא פשפשה בתוך כיס החלוק הלבן שלה,
"יש לי פה בשבילך מתנה, משהו מקדים כזה." והיא נתנה לי גליל
צהוב. זה היה קלידוסקופ. חשבתי שלרופאים יש יותר טקט מזה.

אחרי חודשיים התחילו להופיע הסימנים הראשונים. עין אחת היתה
בסדר גמור, בשניה החלו להופיע כל מיני צורות צבעוניות, שהשתנו
בהתאם למי שעמד מולי. היו אנשים שעשו צורות יפות, כמו המורה
לציור עם הוילונות שהיא לבשה, או רותם הבת של השכנים, והיו
כאלה שהיה ממש קשה להסתכל עליהם, כמו אבא שהגיע פעם לביקור, או
כמו השרת, שהתעקם למין גיבן מפלצתי. את הקלידוסקופ שהרופאה
נתנה לי זרקתי לפח שבוע אחרי שהסימנים הופיעו, הוא לא היה חצי
שווה כמו המציאות, סתם אותן צורות כל הזמן. אבל הכי, הכי מבאס,
היה שכבר לא יכולתי לבכות. ועכשיו, אם רציתי משהו ממש נורא,
הייתי צריך לומר לאימא באוזן, "עכשיו, עכשיו הייתי מתחיל
לבכות." וגם הייתי עושה צלילים מתאימים ומושך באף, אבל בלי
מים, אין, זה לא אותו אפקט. ניסיתי פעם להרטיב את הפרצוף, אבל
אימא קלטה מה אני מנסה לעשות.
כשחזרנו בפעם השלישית לרופאה, היא ואימא רכנו מעל יומן גדול,
ודיברו על תאריכים. "זה תהליך ממש קצר, רק כמה שעות. מוציאים
את העין הפגומה, מחדירים את העין המלאכותית - מפלסטיק, דרך
אגב, לא מזכוכית - ואפשר גם להוסיף מתקן מלאכותי לדמעות, שפועל
כשמשפשפים את העין. ואז זה החלמה של שבוע. יש לנו רופא מיומן
מאוד במקרים כאלה."
"טוב, אז מתי אפשר להכניס אותנו?"
"אני רואה שבדצמבר יש זמן, בדיוק לפני חנוכה."
"מצוין, לפחות הוא לא יפסיד לימודים."
הרגשתי שדברים מרכזיים לגבי עתידי נקבעים ממש לידי, אבל בלי
התחשבות בי. "סליחה דוקטור, סליחה אימא, מה עם מה שאני רוצה?"
שאלתי בתמימות.
"מה זאת אומרת מה שאתה רוצה? זה עניין רפואי, מה שהרופאה אומרת
עושים," אימא השיבה בענייניות.
"אני... הייתי רוצה... לשמור על העין שלי."
"אוי חמודי," הרופאה התערבה, "אף אחד לא ייקח אותה. תוכל לקבל
אותה בצנצנת מייד אחרי הניתוח. אלא אם, כמו שאמרתי לאימא, תרצו
למכור אותה למכון המחקר, ואז תקבל סוכרייה גדולה במקום."
אימא הנהנה בהחלטיות. "תקבל סוכרייה. סוכרייה גדולה."
"אבל," התעקשתי, "אני רוצה לשמור על העין שלי בפנים. איפה שהיא
עכשיו. אני לא רוצה שיוציאו אותה. אני גם לא רוצה סוכרייה,
ואני לא רוצה עין מזכוכית."
"מפלסטיק, חמוד," הרופאה ענתה, "ותוכל לבחור איזה צבע שתרצה.
יש לנו גם אדום ושחור, וגם לבן לגמרי. יש לנו אפילו עיניים עם
ציורים קטנים. וחוצמזה," היא עברה לטון מקצועי, "אתה לא תוכל
להמשיך עם העין ככה. זה נורא מבלבל."
"לא רוצה. אני אעצום את העין כל הזמן, ולא אפתח אותה. מבטיח."
אני חושב, שאם הניתוח לא היה כרוך בהוצאה כספית גדולה, אימא
היתה מסרבת, אבל ההזדמנות להימנע מחריגה בתקציב, במיוחד לאור
מחירי הנעליים במשביר לצרכן, גרמה לאימא להנהן בשקט, ולבסוף
להוסיף בטון מצטדק, אימהי, "אם הילד לא רוצה, לא עושים. אי
אפשר להכריח אותו לעבור ניתוח."

ומאז יש לי עין קלידוסקופית, וזה הדבר הכי מגניב בעולם. אמנם
היו לי קצת בעיות כשרציתי להוציא רשיון, אבל בסוף החליטו במשרד
הרישוי שמאחר שכבר יש כל כך הרבה תאונות, וכל כך הרבה נהגים
שלא רואים או לא שמים לב, עוד אחד כבר לא ישנה. במיוחד אם כל
הבעיה שלו היתה, כפי שהגדירו בטופס, זו 'ראיה צבעונית'. בצבא
נתנו לי לפענח תצלומי אוויר, כי גילו שקלידוסקופיה רשתית נדירה
פועלת כמו מקרן תלת ממדי. אז אל תרחמו עליי, כי אפילו יש לי
רטייה כזאת כמו של שודד ים. והיום, כל בנאדם שאני פוגש, במיוחד
כאלה שלא יודעים על הבעיה הקטנה שלי, אני ישר פוקח את העין
השניה ותוקע בו מבט ממש טוב. גיליתי, שמבעד לקלידוסקופ, רק
אנשים רעים עושים צורות רעות.