ראיתי הרבה שמתו. לא ראיתי הרבה שחיו.

ישבתי לבד בחדר באפלולי, אוכל את ארוחת הצהרים שלי בשתיקה. אין
חלונות פה, האור מגיע ממנורות ההלוגן מעליי, צובעות הכול באור
חיוור. הדלת נפתחה פנימה ולרגע ראיתי את השלט עליה "זיהוי
גופות". דרכה נכנס האח התורן, דוחף מיטה ניידת עמוסה.
"אהלן, מה שלומך" הוא אמר לי.
"כרגיל, מה זה?" עניתי לו מניח את הכריך על השולחן וקם.
"פיגוע קו 5, לא שמעת?"
"לא, אני לא מקשיב לחדשות." חייכתי חיוך קודר.
"טוב, כרגיל, אתה יודע, יש פה כמה בחוץ בשבילך"
"תכניס אותם" אמרתי ולקחתי את המיטה ממנו. דחפתי אותה לכיוון
שולחן העבודה שלי. הדלקתי את האור מעליי והתחלתי לעבוד. הרמתי
את הכיסוי מהגופה. על המיטה נגלה לפני גבר מבוגר. בחנתי אותו.
הפרצוף נראה כאוב. השיער מתחיל להאפיר כבר... "בן 40 בערך"
הרהרתי. הידים היו חזקות ומחוספסות, ידיים של עובד. חיפשתי
בבגדים שלו את תעודת הזהות שלו. מצאתי את הארנק שלו. פתחתי
אותו. היה שם כסף,שטרות של 50 ו100 בכיס אחד ובאחר של 20.
רישיון נהיגה, והנה תעודת הזהות. הבטתי לרגע בכיסוי הכחול, סמל
המדינה מצוייר עליו. פתחתי את התעודה והסתכלתי על התמונה.
התמונה ישנה, לפחות לפני 10 שנים אבל זהו האדם ששכב מולי בלי
ספק. אברהם בנאי היה כתוב תחת סעיף השם. בחנתי את התעודה
ולבסוף כיסתי אותו חזרה, לקחתי כרטיס וסימנתי עליו "שם:אברהם
בנאי, מין:זכר, גיל:43. חיברתי את הכרטיס לבוהן שלו ודחפתי את
המיטה לקצה החדר. פתחתי את דלת הברזל בכבדה. היו שם עוד גופות
כבר ממקודם. דחפתי את המיטה לתא הקירור וסגרתי את הדלת.
"אני סיימתי, תסתדר לבד?" אמר האח דוחף את המיטה האחרונה דרך
הדלת. הנהנתי בתשובה והוא עזב.
לקחתי עוד מיטה ודחפתי אותה לכיוון האור, להתחיל את מלאכת
הזיהוי גם עליה. הפעם הייתה זו נערה צעירה, בת 18 לכול היותר.
עיניה הכחולות היו פתוחות, עינים שלא ראו מספיק, שלא יראו
בכלל. הנחתי את ידי על פניה ועצמתי את עיניה. שיערה הבהיר היה
מלוכלך מפיח שחור. על המיטה לצידה היה מונח תיק בי"ס חרוך
מקושט בציורי פרחים ורודים יורקים. לא מצאתי מסמך מזהה בבגדיה
אז פתחתי את התיק. הוצאתי ספר לימוד עבה. "להיות אזרח בארצנו"
היה כתוב על הכריכה. פתחתי אותו. מיכל הרשקוביץ היה כתוב במעלה
הדף הראשון בכתב זוהר, עגול ומלא. הוצאתי עוד ספרים מהתיק,
אלגברה לחמש יחידות, פיזיקה מודרנית, שמה הופיע בכולם באופן
דומה. מילאתי כרטיס נוסף הכנסתי גם אותה למקרר. היא תישאר שם
עד שיבואו לקחת אותה.
לקחתי מיטה נוספת. אישה, לבושה בחליפה אפורה שנקרעה ונשרפה
במקומות רבים. פניה רציניים ונחושים. גם לה היה תיק. הוא היה
כבד מאוד, מלא מסמכים וניירות. מצאתי את היומן שלה. הסימניה
סימנה את התאריך של היום. 12:00 פגישה במשרד עם עוזי. 14:00
וועידת הכלכלנים בביניין הבורסה. 17:00 לאסוף את הילדים מהגן.
סגרתי את היומן וחיפשתי את הארנק. לא היה בו כסף, רק כמה
כרטיסי אשראי ופנקס צ'קים כמעט ריק. לקחתי כרטיס נוסף. וורדה
בינימיני, נקבה, 34. פתחתי את דלת המקרר שוב, הוא התחיל להראות
עמוס. דחפתי מיטה נוספת פנימה בקדרות.
הזמן התקדם לאט. ידעתי שהשמש עומדת לשקוע למרות שלא ראיתי
אותה. עוד יום עומד להסתיים ולפנות מקומו ללילה.
לקחתי מיטה נוספת ואחריה עוד אחת. מיכאל אהרוני, זכר ,28. יניב
אמזלג, זכר, 14. רחל רחמים, נקבה, 69...
עוד מיטה אחת להיום, את היתר השארתי למחר. גררתי אותה אותה
בתשישות אל האור והורדתי את הכיסוי. משהו בו ריתק אותי. המבט
השליו והחם על הגוף הקר, חיוך רפה על הפנים החיוורות הדהים
אותי. לא מוכר לי, משונה. לא פרצוף מבועט למראה המוות הבא ,לא
פרצוף המאובן של חיים מוחמצים, גם לא פרצוף של כאב על חיים
קשים, אלה שלווה והשלמה נשקפו מפניו. חיפשתי סימני זיהוי
בסקרנות. מצאתי ארנק בד כחול תפוח ומשופש בכיס הימיני של
מכנסיו. פתחתי אותו אבל לא היה בו כסף, גם לא ת"ז. הוצאתי את
תכולת הארנק, פיזרתי אותה על השולחן במהירות ובחנתי את הניירות
בלהט. כרטיסי סרטים שראה מקופלים, סיטקר מהופעה שהיה בא לא
מזמן, שמות וטלפונים בסדר אקראי על דף - זיכרונות וקשרים שאסף
בחייו. ראיתי תמונה אחת. הסתכלתי עליה זמן רב - על חבורת
האנשים על שפת הים, מחייכים לאור השמש שעומדת לשוקע, כולם
צוחקים ושמחים מול המצלמה. לא זיהיתי אותו בין האנשים, כנראה
הוא זה שצילם את התמונה. פתאום ראיתי פיסת נייר מקומטת
ומלוכלכת בין שאר הניירות, משומשת, כאילו בה נגע הכי הרבה.
לקחתי אותה לידי וישרתי את הקמטים. לאור מנורה החלוש ראיתי
כתובת "נשמח עכשיו כי אין אח"כ".
החזרתי את הדברים לארנק והנחתי אותו על הגופה. הסתכלתי שוב על
הפנים השלוות וכיסיתי אותו. לקחתי כרטיס נוסף ורשמתי עליו
"אלמוני". דחפתי את המיטה למקרר וסגרתי את הדלת.
חייכתי.