"את חייבת לדבר, חייבת לספר! אסור לך לשמור את זה לעצמך!"
אבל איך? איך אני יכולה לספר, ולמי???
הסיפור שלי הוא סיפור קשה, אני הולכת איתו כבר הרבה מאוד זמן,
ולבסוף החלטתי לספר...
הכל התחיל בסיפור אהבה מושלם, נו אתם מכירים את האהבות האלה,
אלה שהן כמו בסרטים, תמיד ביחד, הזוג המושלם...
גם לי היה סיפור כזה, שהיום אני בוכה בכל פעם שאני נזכרת בו.
הייתי בת 16 שזה קרה, נערה בגיל ההתבגרות, נאה, עם חיוך על
השפתיים כמעט תמיד, וחבר שמחובר כמו אינפוזיה לוריד.
חבר שלי, זיו, גם הוא בן 16, נושק ל- 17 ,נער מדהים, מקובל,
ואוהב.
היינו ידידים המון שנים ולאחר שעשינו צעד דיי גדול בחברות
שלנו, החלטנו להיות חברים.
היינו תמיד בראש העניינים, הזוג של השכבה.
אני, נערה דיי ביישנית, והוא אמיץ בלי גבולות... אבל למרות זאת
הסתדרנו.
היינו חברים כמעט שנה ואחרי עשר שנים שאני מכירה אותו ידעתי
שאני כבר יכולה לסמוך עליו בעניים עצומות.
היינו יוצאים לבלות כל שני וחמישי, למרות הלחץ בלימודים,
הבגרויות הקשות והמבחנים, מצאנו תמיד זמן פנוי להיות ביחד.
הכרנו אחד את השני כמו שהכרנו את עצמנו ממש, אבל אני לעולם לא
חשבתי שהוא יעשה לי דבר כזה...
אני זוכרת כל שניה ושניה, כל פרט קטן, למרות שאני מנסה לשכוח
זה חוזר בי כל הזמן...
זה התחיל בטיול פשוט לאור ירח ביום  האהבה, יצאנו כמו תמיד
לבלות וכמובן שבגלל שזה יום האהבה אז הבילוי צריך להיות פי מאה
יותר חשוב...
הוא הביא לי זר פרחים ובו היו מלא ורדים, הוא אמר שמספר הורדים
מסמל את מספר הימים השבועות החודשים והשנים שאנחנו מכירים.
הוא היה נער רומנטי, אחת הסיבות שאהבתי אותו, אבל אף פעם לא
חשבתי שדבר כזה היה יכול קרות, ועוד לי.
אז כמו שכבר אמרתי זה היה יום האהבה וטיילנו, האמת שהרחוב היה
דיי חשוך וגם ריק, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, נכנסנו לאיזה
שהיא סמטה קטנה במעלה הרחוב היה ממש חשוך וקר בה, זיו הביט לכל
הכיוונים לבדוק שאין אף אחד, ואני לא חשדתי בכלום, לא היה נראה
לי כאילו הוא הולך לעשות משהו...
ואז הוא אחז בי, זרק אותי לרצפה וצעק "תתפשטי!" הייתי בהלם,
רציתי להתנגד אבל לא יכולתי.
"תתפשטי או שאני אהרוג אותך!" הוא צעק שוב.
קפאתי, כמו גוש של קרח, לא יכולתי לזוז.
זיו שנהיה עצבני עוד יותר, החל קורע מעליי את הבגדים, הצלחתי
לאגור בי קצת כוח ולבעוט בו, אך זה לא עזר, הוא היה חזק
ממני...
הוא משיך לומר לי שאם אנסה לברוח או להתנגד הוא יהרוג אותי,
והראה לי סכין לא קטנה שהייתה לו ביד.
רציתי לצעוק, אבל לא יכולתי.
ניסיתי לא לבכות, אבל הדמעות פשוט זלגו.
ניסיתי להראות לו שאני מסכימה, ואולי כך הוא יעזוב אותי וירגיע
את כעסו, יפסיק להפחיד אותי.
ניסיתי להראות שאני לא פוחדת, אבל האימה חלחלה לכל חלק וחלק
בגופי.
ניסיתי לברוח אך זיו הפעיל עליי המון כוח ולא הצלחתי לזוז.
במקום לצעוק, לנסות להציל את עצמי, שתקתי ושקעתי עמוק בתוך
עצמי.
ידעתי שאין לי שום סיכוי לברוח ואולי בגלל זה לא התנגדתי אבל
אני עד היום לא יודעת מה בדיוק עבר בראשי...
אני זוכרת איך זיו הכאיב לי, איך הרגשתי שהוא קורע כל חלק בי.
ולא האמנתי, לא האמנתי שהוא יעשה דבר כזה...
למזלי, אם אפשר לומר את זה, כבר שעה שנראתה כמו נצח, עבר מישהו
בסמטה הקטנה, זיו ששמע את קול הצעדים, נבהל, התרומם מעליי,
הספיק ללחוש לי באוזן שהוא מצטער, שהוא אוהב אותי, שזה לא היה
בכוונה, בטעות שנדבר יותר מאוחר וברח מעל פניי.
אני זוכרת שניסיתי לקום, אך הכאב היה חזק ממני.
בכיתי, איזה טיפשה הייתי, איך לא שמתי לב? איך לא ראיתי שזה
עומד לקרות? מה לעשות עכשיו? לאן אלך? למי אפנה?, כל כך הרבה
שאלות עברו במוחי ולאף אחת מהן אין תשובה...
אני צריכה לנסות להגיע הביתה, אני חייבת.
ניסיתי שוב לקום, אבל כאב חד תקף אותי.
אני לא יכולה, אני לא יכולה, הוא לקח ממני את הכל...
אני חושבת שאבדתי את ההכרה כי כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במיטה
עם סדינים לבנים נקיים, כשאור בוקע מהחלון שבקצה החדר היפה שבו
אני שוכנת, האמת שכבר חשבתי שאני בגן עדן, אבל אז נפתחה הדלת
ואישה זקנה עם חיוך רחב על השפתיים ניגשה אליי, "קחי תשתי את
התה, את נראית לי חיוורת..." היא אמרה.
"מי את? איך הגעתי לכאן?, אני רוצה הביתה!" התחלתי לבכות.
"לא, לא ילדתי, זה בסדר. תנוחי לך, רק אמרי לי את שמך כדי
שאוכל לתקשר עם הורייך ולהחזירך הביתה." היא הרגיעה אותי.
"דניאל, דניאל גרין." עניתי.
"אין בעיה מתוקה, את בטוחה כאן, חזרי לישון אני כבר אצור קשר
עם הורייך"
שוב שקעתי בתרדמה עמוקה, וכשהתעוררתי שמעתי את קולה של אמי
בחדר השני, "אמא" קראתי.
"דניאל, דניאל שלי! מתוקה שלי, כל כך דאגתי לך!"
"אמא שלי..." הדמעות בגרון כבר חנקו אותי ופרצו החוצה.
"דניאלי שלי, ספרי לי, איפה היית? מה קרה לך? רק אל תבכי דניאל
שלי, אל תבכי ילדתי... הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה. את בטוחה
עכשיו."
כשדמעות בעניי, וכולי רועדת גוללתי בפני אמא שלי את הסיפור
הנורא שלי.
כל פרט ופרט, כל שניה ושניה, עד לרגע בו התעוררתי בביתה של
הזקנה החייכנית.
"דניאל שלי, אוי דניאלי" אמא פרצה בבכי.
" את חייבת לדבר, חייבת לספר! אסור לך לשמור את זה לעצמך!" אמא
אמרה.
"אני יודעת אמא, אני יודעת. אבל למי? למי???"
החלטתי לכתוב, ידעתי שאיני יכולה ללכת לספר לפסיכולוג או לבעל
מקצוע אחר. וכשהתקשרתי לקו האדום, קו לנפגעות תקיפה מינית, לא
יכולתי להוציא מילה ולספר.
לכן החלטתי לכתוב, ידעתי שאנשים צריכים ללמוד מהסיפור שלי,
שאסור להתעלם, שצריך לדעת שזה יכול לקרות, לכל אחת.
אני הייתי קורבן לאונס נוראי וכואב, וזה חלק בחיי שאני רוצה
לשכוח יותר מהכל.
לשמוע סטטיסטיקה על כך שכל ארבע דקות מתרחשת תקיפה מינית
בישראל גורם לי לצמרמורת נוראית בגוף, לדעת שיש כאלו כמוני,
שנפגעו אך לא יכולות לספר בגלל סיבות שונות גרם לי לתפוס את
עצמי ולהחליט להוציא את מה שחבוי בי אל כולם, כדי שכולם ידעו
שיש כאלו שנפגעו והן צריכות עזרה ואולי הן לא כמוני, אולי הן
לא יכולות לספר, בכל דרך שהיא ולא משנה איך ובאיזה דרך הן
תבחר, העיקר להוציא החוצה!
כי אף אחד  כמו נפגעת, לא יודע מה זה פגיעה ישירה וכואבת ולא
יודע כמה זה קשה לפתוח את הפה, ולרוקן את החבוי בלב, להוציא
החוצה, להוליד לעולם את הכאב.