"אני מפחדת למות!" היא הודיעה לי בוקר אחד במין חגיגיות שכזו.
העיניים שלה זהרו וחיוך של ניצחון היה מרוח לה על הפרצוף.
"מה את מדברת על מוות דבר ראשון על הבוקר?!"
היא עשתה לי פרצוף נעלב ואמרה בטון הילדותי שלה שאני פשוט לא
עומד בפניו "אני לא מדברת על מוות, אני מדברת על הפחדים שלי!".
היה לה את הפרצוף הזה של 'תקום כי יש לי שיחה רצינית לנהל
פה', אז לא הייתה לי ברירה אלא לקום.  פתחתי את העיניים ונתתי
לה נשיקה על האף.
"אפשר לנהל שיחה על עניינים ברומו של עולם בשעה יותר מאוחרת
בבוקר?  נגיד, בערך בצהרים?!".  שוב הפרצוף הנעלב הזה.  "טוב
טוב, הבנתי שאני לא מפסיק חשובה...".  מה היא נעלבת לי עכשיו
באמצע החיים?
היא קפצה מהמיטה ונבלעה בתוך המקלחת.  עד שהיא יצאה כבר הספקתי
לריב עם עצמי עשר פעמים על מה אני אמור לעשות.  בסוף ניצחתי את
עצמי (תודו שהופתעתם!) וקפצתי גם אני לכיוון השירותים.  אחרי
בערך 10 דקות נפגשנו שוב בחדר.
"נו.. אז עכשיו אני כבר חשובה?!"  אוף, אני לא יכול לסרב לה
כשהיא עושה את הקול המתוק הזה.
"את תמיד חשובה! יאללה, שוטי, מה מציק לך?"
"אני מפחדת למות!"  שוב ההודעה החגיגית הזו עם העיניים הזוהרות
וחיוך הניצחון שלה.
"נו אז מה?! כולנו מפחדים למות" לא הבנתי מה היא רוצה ממני.
"אבל אני באמת מפחדת!" היא המשיכה להתעקש.
"באמת באמת?!" שאלתי אותה בטון טיפה מזלזל מקווה שהיא לא תשים
לב, ורק אז נפל לי האסימון.  אבל כבר היה מאוחר מדי כי היא כבר
נעלבה והפנתה לי את הגב "עזוב, אתה לא מבין...".

הסתכלתי עליה.  הילדונת הקטנה שלי.  בעצם, כבר לא כ"כ קטנה,
אבל תמיד הילדונת שלי.
לפני שלוש שנים היא קפצה עלי בוקר אחד והכריזה חגיגית "אני לא
מפחדת מכלום! אני הילדה הכי אמיצה בכל העולם!".  היא הייתה רק
בת 10, אבל הייתה לה תפישת עולם של מבוגרת.  צחקתי עליה אז.
"אי אפשר לא לפחד מכלום! כל אחד מפחד ממשהו..." ניסיתי לדבר אל
ההיגיון שלה אבל היא קטעה אותי באמצע "אבל אני לא מפחדת
מכלום!".  היא תמיד הייתה עקשנית כזאתי.  העיניים שלה זהרו
והיה מרוח לה חיוך ניצחון על הפנים, בדיוק כמו היום.  המשכנו
אז לנהל שיחה על עניינים שברומו של עולם, כמו שהיא אהבה לקרוא
לרגשות שלה, ולמרות זאת לא קלטתי שהיא רצינית.
עברו מאז שלוש שנים.  שלוש שנים שבהן היא לא פחדה אפילו לא
מדבר אחד.  שלוש שנים שלא ראיתי אותה מראה סימנים של פחד...
היא באמת הייתה הילדה הכי אמיצה שהכרתי!
שלוש שנים היא ניסתה לחפש את הפחד.  היא עשתה דברים שילדות
בגילה לא העזו אפילו לחלום עליהם.  היא התגרתה בגורל שלה.  היא
חיפשה נואשות את הדבר שיפחיד אותה, אבל היא לא מצאה.  היא נהגה
להסתכן בכוונה, כדי להוכיח לכולם שאין לה נקודת שבירה, שהיא
באמת לא מפחדת מכלום.
אני זוכר, שבערך שנה וקצת אחרי אותה הכרזה חגיגית, היא קפצה
עלי יום אחד עם עוד הכרזה.  ההכרזה הזו הייתה הרבה פחות
חגיגית, ולי היא נשמעה קצת כמו הודעת אבל.
"תגיד, זה נורמלי שאני לא מפחדת?".  היא נשמעה בודדה יותר
מתמיד.
"באמת שאני לא יודע... את מפחדת מזה שאת לא מפחדת? את מפחדת
שזה לא נורמלי?" שאלתי אותה בקול הכי רך שיכולתי להוציא, מוכן
לחבק אותה כשתגיע השבירה.  היא הסתכלה לי ישר בעיניים, היססה
מעט, ואז הצחוק המתגלגל שלה פילח את הדממה.  "נראה לך?! שכחת
שאני לא מפחדת מכלום, אה?!".  היא לא הפסיקה לצחוק גם אחרי זה,
אולי ממבוכה ואולי כי זה באמת הצחיק אותה שחשבתי שהיא תישבר
לי.  ואז היא הפסיקה לצחוק.  בפתאומיות, בלי אזהרה.  "אתה מפחד
ממשהו?" היא הישירה לי מבט לתוך העיניים, מחכה לראות אם אני
יאמר לה את האמת.
"אני מפחד מהרבה דברים" עניתי לה.  אף פעם לא הסתרתי ממנה את
האמת.  גם לא אז.  לא התביישתי אף פעם בפחדים שלי.
"אבל ממה אתה הכי מפחד?" היא החליטה להקשות עלי.
"אני הכי מפחד שאני אאבד אותך".  היא בהתה בי לרגע, כאילו לא
הבינה מה אמרתי, ואז חייכה את החיוך המתוק שלה.  "אני לא מפחדת
לאבד אותך, כי אני יודעת שזה לא יקרה אף פעם! גם אתה יכול
להפסיק לפחד מזה!" היא הודיעה לי בשמחה, כאילו מנסה להוכיח לי
שהיא עדיין אמיצה ולא מפחדת מכלום.  היא נתנה לי נשיקה על המצח
והלכה כשהיא משאירה אותי המום ומבולבל.  דווקא אז, פחדתי יותר
מתמיד שאני עלול לאבד אותה.
האמת, לא ידעתי מה לחשוב.  זו לא הייתה הפעם היחידה שבה ראיתי
אותה עם ספקות לגבי חוסר הפחד שלה, וזו לא הייתה הפעם היחידה
שבסופו של דבר היא ניסתה להוכיח לי מחדש את חוסר הפחד שלה, אבל
זו הייתה הפעם היחידה שבה פחדתי שאולי היא באמת צודקת, ושאולי,
אולי היא באמת לא מפחדת מכלום.
כל בנאדם מפחד ממשהו מסוים.  ככה לפחות אני מאמין.  אבל היא...
היא באמת לא פחדה משום דבר ובכך היא הגדילה את הפחדים שלי.
פחדתי שהיא לא אנושית.  או שאולי אנחנו הלא-אנושיים פה?! אולי
פחד הוא דבר לא אנושי?!
תמיד קראתי לה מלאכית, מאז שהיא הייתה קטנה.  עכשיו פחדתי
שאולי גזרתי עליה גזרה משמיים.  אולי גזרתי לה גורל של מלאכית.
או שאולי, רק אולי, גם המלאכים מפחדים?!

הסתכלתי עליה.  הילדונת הקטנה שלי.  בעצם, כבר לא כ"כ קטנה,
אבל תמיד הילדונת שלי.
היא חיכתה שאני אחבק אותה.  אני כבר מכיר אותה.  אני יודע מה
היא רוצה וצריכה רק על-ידי הסתכלות בה.
"לא התכוונתי..." ניסיתי את מזלי במילים.
"לא התכוונת למה?" היא יודעת שגם ככה קשה לי לבקש סליחה אבל
מקשה עלי בכל זאת.
"לא התכוונתי לפגוע בך.  עכשיו אני מבין."
היא התחילה להתרגז "מבין מה?! אתה לא מבין כלום! אני שונאת
שאתה סתם אומר דברים כדי לרצות אותי!".  
"אני לא סתם אומר דברים!" עכשיו היה תורי להתרגז, "אני זוכר!
אני באמת זוכר".  לא עמדתי בזה יותר וחיבקתי אותה מאחורה.
"אני מצטער ששכחתי..."
היא התחילה לבכות.  "הלוואי שיכולתי לשכוח... אתה לא יודע איך
זה לחיות בלי פחד".  היא הסתובבה אלי.  העיניים שלה היו
נפוחות, אבל עדיין זהרו.  "אתה לא יודע איך זה לקום בוקר אחד,
ולגלות שאתה מפחד..."
אימצתי אותה חזק אלי ולחשתי לה "אני יודע חמודה שלי, אני
יודע... זה פחד מוות..."