למי אין חלומות? למי אין תשוקות ורצונות.
במחשבה הראשונה עולה האדם האדיש. לאדם האדיש לא איכפת, לאדם
האדיש לא משנה מה משמאלו ומה מימינו, ולכן אם יש בראשו חלום,
לא איכפת לו אם הוא יתגשם. אני לא מסוגל לדמיין חלום, לא סיוט,
חלום או תשוקה שאיני רוצה שתתגשם. אני מכיר אנשים אדישים,
כמובן שהם לא אדישים לגמרי, למרות שהם נוהגים לפעמים לטעון
אחרת. אדם הטוען שהוא אדיש בעצם אולי אינו אדיש, לפחות אם הוא
מתווכח. הרי לא יכול לומר אדם צנוע, אני צנוע. בכל זאת אני
מכיר אנשים מאוד אדישים, אמיתיים, הם מאוד מעצבנים אותי
לעיתים. איך מישהו הופך לאדיש? איך פתאום אדם מפסיק לדאוג לכל
העולם? הדרך היחידה להלחם באדישות, או שמא להבינה, היא באדישות
חלקית או מלאה. אם מישהו אדיש כלפי משהו אשר לי איכפת ממנו,
הוא לוחץ על כפתורי, אז מתגלה כוח הסבלנות שלי, והאדישות שלי
כלפיו, או כלפי דעות אנשים לנושא.
כאשר אני חושב על האדם האדיש, חוזרת בי השאלה, איך הפך להיות
אדיש. כאשר אני נפגע אני תחילה כועס, השלב הבא, שנוצר מפגיעה
חזקה יותר הוא דיכאון. חלק מהדיכאון שלי נובע מפגיעה, חלק קטן,
חלק גדול יותר מהאדישות החלקית שנוצרה בי. השלב הבא לאחר
הדיכאון הוא האדישות, כך אני חושב, כך זה אצלי. בעצם הדיכאון
והאדישות יוצרים מן "לולאה", פונקציה מעגלית, רק שה"לולאה" הזו
מתעצמת. כאן אולי מגיע תפקיד האדם החכם, לשבור את הלולאה, או
אולי הבור. בורות היא מתנה, הבור לא מבין שעצוב לו, בלי עצב
אין דיכאון, אדישות, אולי אפילו בריחה מן הכעס, חלקית לפחות.
הבעיה שהבור לא יכול לפתור את בעיות רעהו, רק להמשיך בחייו,
והחכם, הוא מסתכן בכניסה למעגל הזה, ל"לולאה".
האדישים ובורים דומים, לאדיש לא איכפת, והבור, הוא לא מבין
שאיכפת לו. ההבדל הוא בעצם בתווי הפנים, ובתגובות. הבור יאמר
שטוב לו, האדיש יאמר שלא איכפת לו, או אולי אדיש אמיתי פשוט לא
יאמר כלום.
את הפטיש כולם מכירים, והוא על בטוח מכיר את כולם. לפטיש אין
רצונות או תשוקות, יש לו הכל. אם נכנס לחלומו של הפטיש, נראה
את יום האתמול, או אולי את המחר. הרי מה ירצה אדם שבידו הכל.
גם פה אפשר לקשר את הפטיש עם הבור. אולי הוא פשוט לא מבין כמה
רע לו. הרבה אנשים רואים אחרים כפטישים, הם חושבים שיש להם
הכל, הם חושבים, שהם לא צריכים כלום. הרי מה רע לאדם שנראה
טוב, בא ממשפחה אמידה, ומוקף במיליון חברים. פעם נכתנסתם לחדר
מלא אנשים והרגשתם את ההרגשה הכי בודדה בעולם? ברור. השאלה האם
פעם נכנסתם לחדר מלא חברים והרגשתם את ההרגשה הבודדה ביותר
בעולם. האם מישהו שמסוגל להצחיק את עצמו הוא בר מזל, או שלא
מצא מישהו שיצחיק אותו. האם מישהו יצא מהבית כדי לבלות או כי
אין לו ברירה. עוד לא מצאתי איש פטיש, או שמא מצאתי, קינאתי
וקישרתי אותו לבור.
האיש הרגיש, האיש הרגיש הוא האיש העצוב, אם יש לו הכל הוא הופך
לפטיש ואם אין לו, כואב לו אולי. נאמר שעדיף לאהוב ולאבד מאשר
לא לאהוב לעולם, זה סותר את האמרה שבורות היא מתנה. מי ידע מה
טוב בלי להרגיש את הרע, או להפך, ולכן אולי אין לאהוב בלי
לאבד. אם אין לדעת מה טוב בלי הרע אין פטיש, אם זה כך הפטיש
הוא אדיש או שפעם היה איש רגיש.
לכל אחד, לדעתי, יש שילוב של השלושה, מצד אחד, ומצד שני תרכובת
בין האדם החכם והבור. התכונות של האדם נבנות מעצם קיום היחס
במחשבתו, ותוצאותיהן הן מעשיו. מעשיו של האדם משליכים על חייו
שמשפיעים על מחשבתו.
החלק האדיש שבי מחזיק את הדכאון שבי. מה שמגדיל או ממזער את
ההרגשה הזו בשבילי זו ההכחשה- שהיא הבורות, ובתקווה לעתיד-
התוצאות.
החלק הפטיש שבי- הוא רק חיצוני, הוא מתמצא באלה שרואים בי אדם
שמח, אדם שקל לו. בעצם אלו שבטוחים ואומרים לי: יהיה טוב.
כאילו שלכולם טוב.
החלק הרגיש שלי-  הוא בעצם המוטיב לאדישות, הוא בעצם הדרך שלי
לצאת ממנה. רק אדם רגיש יכול להפוך לפטיש, כמובן שהוא יכול
להפוך גם לאדיש.
אם כל אחד מאיתנו יחשוב על היחס בין האנשים שבו, הסוגים,
המעשים, הסיבות, אולי נבין את עצמנו, אולי נבין אחרים. אם כל
אחד יחשוב על זה אולי נחרוץ את גורלנו, בורות היא מתנה.