זה היה בסוף קיץ אחד, שהיה סוער ולח ודביק במיוחד ומלא סופות
חול. האוויר כבר התחיל להיות קריר בערבים. הרגשתי את השינוי
במזג האוויר על העור שלי, שהגיב בכחלחלות חולנית תמידית.

זאת הייתה תקופה שבה הייתה בי רק ריקנות, שאמא שלי העניקה לה
את הכינוי הציורי "זמן פנוי".
התחלתי לרוץ בחדר הכושר, בשביל למלא קצת את הזמן בצהריים. כל
יום, שלוש או ארבע שעות בלי להפסיק. הייתי עולה על מסלול
ההליכה הארור ומבלה עליו לפעמים אחר צהריים שלם.
החברה הכי טובה שאלה אותי פעם, אם לא הייתי מעדיפה לרוץ בחוץ.
אם כבר רצים, אז עדיף עם נוף יפה ואוויר צח, ולפגוש אנשים
בדרך. ואני רק עניתי בביטול: "לא, נו, זה לא בשבילי, כל הנוף
והאנשים המזדיינים האלו". אבל בעצם ידעתי את הסיבה האמיתית
בגללה אני לא רוצה לרוץ בחוץ: תמיד פחדתי שאם ארוץ בחוץ ממש
אגיע לאן שהוא.

לילה אחד, אחרי חדר הכושר, שוטטתי ברחוב וחשבתי שראיתי מלאך.
הייתה סביבו הילת אור חזקה, מהסוג שרק יצורים אלוהיים מקבלים.
הוא יפיפה, המלאך הזה; יש לו עיני חתול פעורות לרווחה ושפתיים
לחות. בית החזה שלו מורם תמידית למעלה, מעוקל בזוויות חלומית,
כאילו לא מחובר לרגליים. התרגשתי נורא- מלאך אמיתי עומד קרוב
כל כך אלי. הוא עמד מתחת לפנס רחוב גבוה ופטפט במרץ עם איזו
בחורה עם שיער נפוח. אני ניגשתי אליו, כיווצתי את העיניים
המסונוורות שלי מתחת לאלומת האור, ניסיתי לספוג מעט מהאלוהיות
אלי, הושטתי יד ונגעתי במעיל העור שלו בידיים הכחולות והרועדות
שלי. הוא הסתובב אלי באיטיות. "כן? נו, ילדה, מה את רוצה?"
פתאום הבנתי שהבחור הזה הוא בכלל לא מלאך, אלא סתם בחור נמוך
ומעוך עם סיגריה ביד וחזה מנופח שרוצה להשיג זיון אצל הבחורה
עם השיער. מילמלתי משהו והתרחקתי משם בהליכה נמרצת.

למחרת התעוררתי בצהריים, ובעודי במיטה הרהרתי בבחור מהפנס.
חשבתי על איך כל אדם ממציא לו את המלאך שלו. ואז חשבתי שאם
האדם הוא כמו אלוהים- יכול לברוא מלאכים יש מאין- אז מה הטעם
בכלל בחיים האלו?
יצאתי החוצה, היה שוב די קריר, והידיים שלי היו עדיין כחולות
ורועדות. בהליכה נמרצת חציתי את העיר, עד שהגעתי לשדות.
כשנשמתי שם את האוויר, פתאום התחלתי לרוץ. רצתי וחשבתי שאם אני
האלוהים של עצמי, אז אולי בעצם זה כבר לא כל כך מפחיד לרוץ
בחוץ.