כמו היין,
מתבסם משכרון התחושה,
נטולת הזיוף וסם האשלייה,
ומפזם ברחובות הגשם,
את נעימת חיינו.

אבל איך,
מסמרטוט התחושה וקטמות התקווה,
מתמלא אנוכי וסופג -
אותך,
את אהבתך העצומה,
ומעלה סומק על עורי הנוקשה,
כעלם המתבייש באושרו.

אך בפותחי את חלון ביתנו,
ורצוני להוריק ולהזכך בברכתכם,
מטיחים אתם בפני,
את רוחות השרב של מרמורכם,
את עיני השטנה של פקפוקכם,
ואת גבכם הכפוף מכנעה.

ובתוך המונכם,
רואה אני אותי או את עברי,
מבולבל מכאב,
וחרד משלווה,
כי ביתי לא נבנה היום,
ויסודותיו טמונים גם ברגבי עברי,
אבל חלוני נפרץ בזכותך.