את מציפה אותי
בחיוכך המבוייש
עינייך הנפערות לעברי
וכל שנותר לי הוא -
להתמסר
לפתוח את כנפי המעיל לשמש העולה
ולהתענג חרישית
מהתחושה שלא ידעתי
מהתכשיט שלא ענדתי
ומהווית חיינו -
נטולת הדיבורים
אך מהדהדת כה עמוק
בנבכי גופינו.
עכשיו שלג יורד
ומכסה את מורדות עברך
אבל בעוד שבוע
כשפתיתי הלובן ינמסו
תגלי את הלא נגלה
כי את ואני לא נפגשנו היום
אלא בעבר חיים אחרים
במקום ושפה זרים
ואהבנו בעזות
שנמשכה עשרים שנה
וכל שנותר הוא להמשיך
לא לחשוב
לצלם
ולא לסגור את מעילו של הגורל. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.