"תשמע... זה לא אתה, זאת אני... אני לא בנויה למערכות
יחסים..." תודה רבה, עכשיו את נזכרת להגיד לי. אחרי שלושה
חודשים. "מגיעה לך בחורה הרבה יותר טובה ממני. אני באמת
מצטערת". הסתכלתי עליה במבט חצי המום חצי מלא רחמים. קמתי מכסא
הבר המעוצב במטבח המעוצב שלה, ופניתי לכיוון דלת הדירה. סיננתי
לעברה "ביי" חטוף אחרון. עם החריקה של הדלת שמעתי את הקול
הגווע שלה אומר במין אופטימיות מרגיזה "אולי נשאר ידידים...?"
בחדר המדרגות, התחלתי לגחך לעצמי בציניות האופיינית המטרידה
שלי, שעליה אמא שלי היתה תמיד אומרת "זה כל כך לא מתאים לך!
בחור צעיר, עם כל כך הרבה... למה אתה כזה ממורמר?"
כל הדרך למטה במדרגות, הרהרתי ביום המחורבן שהיה לי עד עכשיו.
כמה קקי מסוגל בן אדם אחד לאכול ביום אחד לעזאזל? לא עשיתי רע
לאף אחד, אני עוזר לזקנות לחצות את הכביש, ואפילו החזרתי ארנק
למישהו שנפל לו. ולא סתם באמצע הרחוב, נסעתי עד נסציונה כדי
להחזיר! ועוד לבחור! שמן! עם קרחת! מילא זאת היתה בחורה, והיה
יוצא לי מזה משהו, אבל כלום. יוק. גורנישט. מישהו שם למעלה לא
אוהב אותי.
קחו את האפשרויות הכי גרועות לפתיחה של בוקר, תנפו את כולם,
ותשאירו את ההכי גרועה. הבוקר שלי היה יותר גרוע ממנה. הצלצול
המרגיז כל כך של הפלאפון העיר אותי בשעה 7:15. פתחתי בזהירות
את העיניים, רק כדי לגלות ששתיתי קצת יותר מדיי עם החברים בערב
הקודם, וההנגאובר הכאיב לי כמו פטיש 15 קילוגרם ישר לרקה, בקצב
של שמונה דפיקות בשניה. התגלגלתי לאט מתוך השמיכה בדיוק
כשהטלפון השמיע את הצלצול האחרון שלו. ממורמר ומעוצבן ניסיתי
לחזור למיטה. את העצבנות והדם החם קבלתי מאבא שלי, אתם יודעים,
אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ... לא הספקתי להניח את הראש
על הכרית, וכבר הטלפון צלצל שוב. חשבתי לעצמי- איזה בן אדם,
שפוי בדעתו, מתקשר לבן אדם אחר ב-7:18 בבוקר לעזאזל? אבל בשניה
שהרמתי את הטלפון, ושמעתי את ההלו בצד השני, הבנתי. שום בן אדם
שפוי. אבא שלי. היה לו "הלו" של חקלאי מרוצה שקם לפני ארבע
שעות בחושך כדי לחלוב את הפרות ולפזם לעצמו שהעבודה היא חיינו.
כל כך מרוצה... איך דווקא את העצבים ירשתי ממנו, ולא את האושר
הפנימי והעיניים הכחולות? כבר אמרתי שמישהו למעלה לא אוהב
אותי?
מאושר כתמיד, אבא פתח בשיחת חולין, ואני רק רציתי שיגיע
לפואנטה. כי אפילו הוא, פסיכוטי ככל שיהיה, לא יתקשר אליי עם
הנץ החמה כדי לשאול אם הפטוניות באדנית שלי כבר התחילו לפרוח.
אחרי כמה דקות היתה שתיקה קצרה ומעיקה. הטון של אבא השתנה והוא
אמר לי- "יונתן..." ואני כבר ידעתי שמשהו לא בסדר. הוא אף פעם
לא קרא לי בשם המלא שלי... הוא שאל "אתה יכול לשבת?" התיישבתי.
"אתה יושב?" "כן אבא... אני יושב". "יש לי בשורות לא טובות
במיוחד..." לא טובות במיוחד, אומר רעות מאוד. אצל אבא שלי הכל
טוב. תמיד. המאזן הכספי טוב, העבודה מהנה, והבריאות? העיקר
הבריאות. ברוך השם ותודה ששאלתם... "אתה זוכר שהלכתי לרופא
בשבוע שעבר?" ברור שזכרתי. ממתי הוא הולך לרופא... פלטתי
"אה-הא" של הסכמה, "אז... אבחנו אצלי סרטן ראות". טוב שישבתי.
אבא שלי, שבמשך כל חייו היה פעיל נגד סיגריות, אותו בן אדם
שגרם לי להישאר בבית כל החופש הגדול בין כיתה י"א ל-י"ב כי הוא
מצא אצלי קופסת סיגריות, אותו בן אדם שעל הפגוש שלו היו לא
פחות משבעה סטיקרים של "סיגריות? אין מצב!", אותו בן אדם, חטף
סרטן ריאות. מילא אם הוא היה "ביישן", אבל הוא היה מהאנשים
שהתפרצו על אחרים במסעדות כשהם עישנו... לא יכלתי לומר כלום...
כאילו... מה כבר יכלתי להגיד...? אחרי שתיקה עוד יותר מעיקה
מהקודמת, אבא אמר "יוני'לה... אמא בקשה שתבוא היום לצהריים
בבית". הבטחתי שאני אבוא, וניתקתי את השיחה. החלטתי שאם כבר
קמתי מוקדם אני אצא לריצת בוקר. אתם יודעים מה אומרים- נפש
בריאה בגוף בריא.
אחרי שרצתי, קרוב לשעה, במעגלים, הגעתי לדירה שלי מיוזע
ומסריח. עליתי במדרגות, עמדתי מול הדלת ושלחתי יד לכיס. לשמחתי
המרובה, גיליתי שהמפתח שלי איננו. כאילו שהיום שלי לא היה
מספיק גרוע. אך אל חשש! או לפחות כך חשבתי... נזכרתי שכשנסענו
לצפון לפני שבועיים, השארתי מפתח לבחורצ'יק התמהוני שגר בדירה
מולי כדי שישקה את הפטוניות. על הדלת שלו, היה השלט הנדוש: "
כאן גרים באושר ועושר- אורי המגניב". תמהוני. דפקתי בעדינות על
הדלת... אין קול ואין עונה. דפקתי בקצת פחות עדינות על הדלת...
אין קול ואין עונה. צלצלתי בפעמון, ו...נכון! אין קול ואין
עונה. לא דובים ולא יער. לא מפתח ולא נער. בלית ברירה עשיתי את
סיבוב הריצה שלי בהליכה, עם העיניים ברצפה עד שמצאתי את המפתח
הסורר.
צנחתי מיואש על הספה בסלון. חשבתי שהיום הזה פשוט לא יכול
להיות גרוע יותר. בזווית העין ראיתי את האור האדום של המזכירה
מהבהב לי שיש הודעות. הקול שלה בקע מהמכשיר מבקש מנני בקרירות
לקפוץ אליה בהקדם האפשרי כי... "אנחנו צריכים לדבר". אז לקחתי
את האוטו והלכתי ל"דבר". היא גרה במרכז העיר, קרוב להורים,
וקרוב לעבודה ככה שזה התאים לי ללו"ז כמו כפפה ליד. רק שאף פעם
לא היתה חניה ליד הבית שלה. אחרי פטרולים באזור, נשבר לי
ונכנסתי לחניון. השומר בכניסה שאל במבטא רוסי כבד: "יש לך
נשק?" טוב שהוא לא שאל אם יש לי כרטיס חבר מועדון. אמרתי כן,
והוצאתי את רשיון הנשק ותעודת המאבטח שלי. התמונה בכרטיס היתה
מלפני שלוש שנים, כשעוד היה לי שיער ארוך. השומר אמר: "אני
חושב שאתה לא איש בתמונה". ניסיתי למצוא משהו עם תמונה יותר
עדכנית, אבל כצפוי... כלום. יוק. גורנישט. משום מה הוא התעצבן
נורא וצרח עליי "לצאת לו מחניון". אז חניתי מול הבניין שלה.
בכחול לבן. בלי תו חניה. נכנסתי לבניין, ועליתי עד הדירה שלה
בקומה התשיעית, במדרגות (כי המעלית היתה מקולקלת), רק כדי
לשמוע את נאום הפרידה המיותר שלה. וסינדלו לי את האוטו.
התיישבתי במטבח של אמא שלי, לאכול צהריים. הרי הבטחתי. אבא, עם
הסרטן, לא היה בבית. שאלתי את אמא איך זה שאבא לא מתרגש מזה
בכלל, והיא אמרה: "זה לא סוף העולם, וביננו, הוא חושב שהרופא
עובד עליו..." אני כבר לא מופתע משום דבר. סיפרתי לה שהיא זרקה
אותי עכשיו, ואמא פצחה בנאום פולני אופייני: "אוי ממה'לה
שלי... קודם כל תיקח עוד פולקע". לקחתי. "ועכשיו תקשיב לי"...
אני תמיד מקשיב לה. זה בלתי אפשרי לא להקשיב לה. הקול שלה יותר
גרוע מההנגאובר של הבוקר. "למרות שאני נורא אהבתי אותה, והיא
היתה הרבה יותר יפה מכל הבחורות שהבאת הביתה עד היום"... תודה
אמא. תזרי לי מלח על הפצעים... "אני בטוחה שהיא לא מושלמת. אתה
יודע מה אומרים? אף אחד לא מושלם. יש עוד הרבה דגים בים, ואתה
תמצא את הבחורה המתאימה בשבילך. אתה יודע מה אומרים? לכל סיר
יש מכסה! ואם כואב הלב, עד החתונה זה יעבור. זה בטח לא סיבה
לקפוץ מהגג! אם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?!" מה הקשר לגג?
חזרתי לכיתה ג'? "בכל מקרה ממה'לה... אתה יודע מה אומרים? הזמן
מרפא את הכל"... מי אלה שכל הזמן אומרים? איך כולם יותר חכמים
ממני?
כשכבר הייתי ממש קרוב למוות מוחי ממנת יתר של פולניות, הגיע
הזמן לאבטח את אזרחי ישראל העליזים שבאו לפקוד את בית הקפה
השיקי שבו עבדתי.
לקראת סוף המשמרת, אחת המלצריות אמרה לי בעיניים עצובות שהבוס
קורא לי למשרד. הוא נראה אחרת לגמרי ממה שזכרתי. הוא חזר בדיוק
משלושה חודשים בהודו, מסומם ומאושר ולא הפסיק לשיר "עוד יבוא
שלום עלינו". הוא אמר לי שצריך לתת צ'אנס לשלום, ושגורילות עם
אקדחים בכניסה לבית הקפה שלו לא יעזרו. אז אחרי שהוא העליב
אותי, והבטיח פיצויים, ולא הפסיק לקרוא לי אחי, הוא נתן לי
טישירט עם הסלוגן המאוס "כן לשלום לא לאלימות" ושלח אותי
לדרכי. הוא גם הציע לי קפה ועוגה על חשבון הבית. לא תודה, זה
בסדר, אני לא רעב. אדיוט.
הבנתי שאני חייב להגן על עצמי היטב מהדכאון, ואתם יודעים מה
אומרים? המגננה הטובה ביותר היא המתקפה. והמתקפה שלי היתה
הטבעת הדכאון באלכוהול והחזקת הראש שלו מתחת ל"מים" עד שהוא
יפסיק לפרפר. ומפאת מחסור באלכוהול בשליפה אמרתי לעצמי, שאם
הבר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל הבר. ושמתי פעמיי אל הבר
הקרוב.
ביקשתי מהברמן שוט מהדבר הכי חזק שהיה לו. הוא הביא לי כוסית
קטנטנה מלאה בנוזל שקוף. הוא ראה את הבעת ההשתוממות על פניי
וחייך. "הגודל לא קובע". אחרי השוט הראשון, הדרך לשמיני
ולתשיעי היתה סלולה. "אני מקווה שאתה לא נוהג כי... אם שותים
לא נוהגים!" הברמן ניסה להניא אותי מלהזמין עוד אחד. "עוד טיפה
וזה יגמר בדמעות"...
ישבתי מרוח על הבר, מדוכא שהמתקפה על הדכאון לא עבדה, עד שאיזה
בלונדינית עם מחשוף עשיר התיישבה לידי. היא שלחה לעברי מבטים
מפתים והרגשתי איך עוד דקה אני מקיא עליה. לא רציתי שהיא תתחיל
איתי. זה יהיה הקש שישבור את גב הגמל, או הבחורה שתשבור את גב
המאבטח.
היא שאלה בקול מפלרטט: "זה אקדח בכיס שלך או שאתה סתם שמח
לראות אותי?"
הסתכלתי עליה בעיניים מזוגגות. שלפתי את האקדח ויריתי לה
בראש.


מוקדש לאמא שלי.