הטיול השנתי האחרון.
לילה במדבר. שקט מאין כמוהו, מופרע אך ורק על ידי הקבוצה שישנה
שם, ואולי גם על ידי מכונית נוסעת בדרכה לאילת. הירח כבר עלה
ואיתו צבא הכוכבים, שעומדים שם מלמעלה. שקטים. נוצצים.

מדי פעם, מטוס מבריק מנצנץ, מאיר מלמעלה בדרכו עם אנשים
במסלול החיים חסר המטרה לאילת.

אני עומד מולה. מסתכל עליה.
היא עומדת לה, שותקת. יפה. מדי פעם אולי צוחקת.

מחכה למבט. להתחלה.

עומד, וחושב על מה לעשות. איך לעשות. יודע שלא אוכל להיות
איתה(מי המציא את הנשים התפוסות...), אך בכל זאת. מה רע בעוד
ידידה.

ופתאום היא מסתובבת, ואני, לא יודע מה לעשות. היא מביטה בי,
ואני בקול חנוק, מצליח לפלוט "מה קורה?" אדיוטי. מחכה לראות את
התגובה, לשמוע את קולה, את כולה. סך הכל, עוד לא דיברנו אף
פעם.

והיא, מסתכלת עלי, מחייכת, ועונה בשלווה חסרת מעצורים "הכל
בסדר, מה איתך? איך עבר עלייך הטיול?"

אני, מבין פתאום. בעצם, העולם לא כל כך רע, ולא כל הבנות
זונות(ורק החכמות לוקחות כסף. בעצם, העולם הוא לא מקום למות בו
ולא מקום לחיות בו. אני מבין שהעולם הוא מקום נהדר, ואני
באופוריה.

עונה לה בשקט "אני מצויין. הטיול מצויין."
ומשם, הכל הרבה יותר קל. פתחתי דרך לעוד סיפור אהבה.