ס. קובריק / שעון מטוטלת |
מטיח כנפיו בעימעומי ליבי
ומעיר מתרדמת יגון
את המתיקות שבמהלך
הווית החמימות
ותקוות הילד
שלא ידע מחסור
וקורא לדרור את אושרו
ומשחרר מכף ידו את צפור הכנף
והלמות הרשרוש
מאיצות את חיי
כך שנעלם האתמול
וכל זכרוני ממך
הופך לממש -
מעוף התקווה
חיבוק המעבר
התמסרותינו לשפתיים הנוגעות
ויופייך -
כיופיו של ילדינו.
שותה אני ממשקך
וכה מאושר
כי אין לי עבר
היות ואת הוא זמן חיי
כה קצוב
וכה נכון
רק שלא איחרתיך
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|