אני עושה את אותה הליכה הכרחית מדי יום
הולכת, פוסעת, חוששת,
שכל בתי עשר הקומות יפלו עלי
ושכל בתי שלוש הקומות והגינות הפרטיות יקרסו עלי
והגעתי אל התחנה של האוטובוסים
ואם פספסתי, הרי שזו ממש עוגמת נפש -
יש ללכת עוד בין בתים של אנשים שאני לא מכירה,
רק יודעת את שמם הכתוב על הדלת.
ומתעטרים במסיכת האדישות,
שכביכול לא אכפת לה,
שאנשים נותנים לזבל של עצמם לקשט את מפתני דלתם
ולחייך בזווית המבט
עם בואי אל מה שקרוי "מיקרו אקלים חברתי",
האדישות הופכת לציניות
והעצב לעוד הומור שחור,
ה"לא אכפת" ל"אכפת מכדי לבצע משהו אכפתי"
ולכל אורך הדרך
הבדידות היא בדידות מבודדת. |
