"בטוח שאני צודק, הצ'יקן קורנר בקופנגן הרבה יותר טעים מאורן
הקטן בקוסמוי, ולא רק זה, את צריכה להסתכל על הכל מנקודת מבט
רחבה יותר, לא רק בגט עוף מול בגט עוף, אלה תפיסה רחבה הרבה
יותר, הצ'יקן קורנר הוא חלק מההוויה של הישראלים בקופנגן, אתה
יושב בחדר מעשן, אתה מחכה בתור לבגט שלך, בשום מקום בעולם לא
תראי ישארלים עומדים בתור לבגט, ואז בזמן שאתה אוכל את הראשון
אתה מזמים את השני כדי שהוא יהיה מוכן עד שתסיים לאכול, אתה
חייב לאכול אותם בזוגות אתה לא יכל להפסיק כמו פיסטוקים.".

"האמת אני בכלל לא אוכלת עוף, אני הייתי בקטע של הפנקייקים שם,
שמת לב שבכל קופנגן לא מוכרים פנקייקים חוץ מבצ'יקן קורנר?".

"רגע, את לא אוכלת עוף? אז בשביל מה היה כל הויכוח?" שאלתי
אותה,  "נראית כל כך חמוד שהתווכחת אז הייתי חייבת להמשיך,
וחוץ מזה יש לך משהו יותר טוב לעשות עד שיתפנה חדר?".

היא משכה בכתפיה בשאלה, הזיזה את השיער הארוך  אל מאחורי האוזן
שלא יסתיר את העיניים ונתנה לי את המבט האפור הזה שלה. פגשתי
אותה רק כמה דקות קודם לכן, שנינו הגענו לפלוי, הגסט ההוס של
הישראלים בקוואסן, רק אתמול עוד רקדתי בקופנגן, ירח מלא, אני
עדין מרגיש את הזרמים משתוללים אצלי בגוף או שאולי זו ההתרגשות
לפני החזרה הביתה.
שמונה חודשים הייתי במזרח זז ממדינה למדינה בעקבות השינויים
בעונות השנה ועכשיו נשארו לי עוד יומיים כאן בבנקוק לפני שאני
חוזר לארץ, זהו קצת קניות, קצת בילוים חוזרים לחיים האמיתיים.
ואז היא הגיעה, דמות קטנה עם שיער ארוך, חלק, מרימה תיק ענק,
התרוממתי לעזור לה, נועה, כן כמו בשיר. היא חזרה מהאיים
באוטובוס שך ארבע וחצי התפלאתי איך לא ראיתי אותה שם, כל כך
מיוחדת וקטנה עם שיער ארוך, אומרים שתאילנד כל כך קטנה שכולם
פוגשים את כולם.
היא התחילה לספר לי איפה היא טיילה, איפה היא צריכה עוד
לטייל, כמו ספר טיולים פתוח שצריך לעבור בו שלב שלב עד המטרה
הסופית, הבטתי בה מדברת, איך היא מזיזה כל פעם מחדש את השיער
שלא יכסה לה את הפנים, בעיניים האפורות שלה, כל כך מיוחדת,
ילדה שרק סיימה את הצבא וחייבת לרוץ לטייל להספיק את מה שרבים
כבר הספיקו לפניה שלא תישאר מאחור, לעזאזל חשבתי, לא זיינתי
מינואר. "רוצה לרדת לעשות סיבוב?" נעמדתי מעליה, היא הפסיקה
לדבר הרימה אלי מבט והושיטה יד רכה.

תמיד אהבתי נשים עם ידיים חמות היה בזה משהו מזמין, אולי זה
משהו שמתקשר אצלי עם רוך או חום אימהי, או שפשוט כל בעלי החיים
מחפשים רק קצת חום ואהבה, להרגיש שיש להם עוד מישהו בעולם הזה,
גם במקום כל כך רחוק בדרום מזרח אסיה. ירדנו לרחוב השמש רק
התחילה לזרוח, הבסטות  עדיין סגורות, הרחוב חסר את הרעש
וההמולה שכל כך מאפיינים אותו.
סיפרתי לה שאני חוזר לארץ ומתחיל ללמוד, היא שאלה אותי אם אני
לא חושב שזה מוקדם, ואם אני לא רוצה לטייל עוד. המשכנו ללכת
מקצה לקצה מחזיקים ידיים מדלגים מעל ערמות אשפה מחליפים
חוויות, מקומות שבהם הייתי כבר והם בשבילה התחנה הבאה, היא
חשבה להמשיך לצפון לנוח קצת, ואז לחזור לארץ או אולי להמשיך
ליפן למכור תכשיטים, מדברים קצת על לימודים, על זה שהינו רוצים
למשוך קצת את החיים מנסים להבין אם הטיול שלנו הוא בעצם בריחה
מהחיים או שהחזרה לארץ היא הכניעה שלנו לשגרה.
כשחזרנו למלון חדר אחד כבר התפנה, אני הגעתי ראשון והיא נראתה
כל כך עייפה אז הצעתי לה שתצטרף אלי "את יודעת נחסוך כמה
שקלים, לא משהו רציני".
הפעם לא הופיעה ברק בעיניים האפורות, עזרתי לה להרים את התיקים
ונכנסנו לחדר, נפלתי ישר על המיטה, אחרי הנסיעה שעברתי פלא
שהיה לי כוח לדבר עד עכשיו, הפלגה מקופנגן לקוסמוי משם בחזרה
ליבשת ונסיעה ארוכה באוטובוס עד לבנקוק.

נועה נכנסה למקלחת, לשטוף את עצמה מהנסיעה, הייתי פשוט עייף
בשביל לחכות עד שהיא תסיים להתקלח, נתתי לעיניים שלי להסגר,
לראש לשקוע בכרית עד אשר צרחה העירה אותי מהשינה, זינקתי, רצתי
למקלחת מצפה לראות את הגרוע מכל. נועה מכוסה במגבת קטנה,
מצביעה על איזה חרק שבקושי שוחה בשלוליות על רצפת המקלחת,
עזרתי לה לצאת, מסובב את הראש שתוכל להתלבש, נכנסתי למיטה עוצם
את העיניים, היא נכנסה מייד אחרי.

חשבתי על לימודים, חשבתי על כדוסל, מריץ חמישיות של מכבי בראש,
שמעון מזרחי שמעון מזרחי, שיט,  מנסה להישאר בצד שלי של המיטה,
אבל המחשבה על הגוף שלה, העיניים המזמינות, היד הרכה, הכל,  כל
כך קרוב אלי לא נתנה לי לישון, התהפכתי מצד לצד מנסה לשכנע את
עצמי שהכל אצלי בראש, עד שנתקלתי במבט שלה, למרות החושך, ראיתי
את העיניים האפורות שלה, זה כנראה היה חזק יותר  משנינו, הצורך
הזה בקרבה. מתקרבים מגששים עד שהיד שלי הקיפה אותה לגמרי והראש
היה קבור בתוך השיער הארוך שלה.

"אתה מאמין באהבה ממבט ראשון?" היא שאלה אותי שהלכנו לבקר
בארמון המלך, ביקשתי ממנה לא לדבר שאני מצלם אותה והיא השתתקה,
היה נדמה לי כאילו אין לה דעה משלה, לכל מילה שלי היא הסכימה,
נועה התחילה לדבר איתי על זה שהיא תחזור לארץ אולי גם היא תרשם
ללימודים, ההורים שלה מאוד דואגים שהיא מסתובבת כאן לבד, זו לא
הייתה אותה בחורה שרק אתמול פגשתי במלון, אותה בחורה שטיילתי
איתה בזריחה, נדמה שהיא כבר השתנתה. הכרתי אותה פחות מעשרים
וארבע שעות והיא כבר הייתה כרוכה אחרי מפחדת שאני אעזוב אותה
מאחור.

"אני צריך מתנדב מהקהל, עדיף מתנדבת" קרא הקוסם בקול מעל הבמה
הוא דיבר אנגלית במבטא תאילנדי כבד, חייכתי, "קדימה לא
להתבייש, לקסם הגדול מכולם". נסענו לבקר בגן חיות מחוץ לבנקוק,
וסביב הבמה כבר התאסף קהל סקרנים גדול.
הבטתי בנועה, העיניים האפורות שלה נצצו בסקרנות, "רוצה לעלות?"
לחשתי לה, הקהל ליווה אותה במחיאות כפיים סוערות, אף פעם לא
ראיתי את העיניים שלה מאושרות ככה.
הקוסם הושיט לה יד עוזר לה להיכנס לקופסה, נועה נשכבה בפנים
והוא התחיל להכניס את הסכינים. הוצאתי את המצלמה לצלם, בהתחלה
לא שמתי לב לשום דבר שונה, הקוסם מציג את הסכינים באוויר בוחן
את החוד שלהם על אבטיח שעמד לידו, הקוסם הזמין בחורה נוספת
מהקהל לראות שהסכינים באמת חדים, הכל היה בדיוק כמו שראיתי
בטלוויזיה כל כך הרבה פעמים, עד אשר הקוסם סובב את הקופסה, היא
הייתה ריקה.

נועה שכבה לה שם בתוך הקופסה מנופפת לי לשלום, ריקה לגמרי, ללא
לב ללא רגשות, ריקה, חלולה, כמו בובת גומי שכל אחד בא ופורק בה
את צרכיו, המום עמדתי שם מנופף לה לא מסוגל אפילו להמשיך לצלם,
את הנסיעה חזרה הביתה עשינו בשתיקה, הייתי המום, זאת הבחורה
המיוחדת שראיתי בלובי במלון, זאת הבחורה עם השיער החלק
והעיניים האפורות, רציתי חום ואהבה רציתי קירבה, במקום זה
קיבלתי בובה.

אותו הלילה לא הייתי מסוגל לשכב לצידה, התיישבתי על הכיסא
בחדר, נועה מתקרבת מנסה לחבק אותי, ניסתי להסביר לה שזו לא
אהבה, שבסוף היא תמצא את הגבר שבאמת יאהב אותה בזכות מה שהיא
ולא בזכות מה שהיא נותנת, אבל היא לא הקשיבה רק התחילה לבכות
"מה בסך הכל רציתי קצת סקס, קצת רומנטיקה, אתה כמו כל הגברים,
שוכבים איתי ואז בורחים, אף אחד מכם לא מנסה להבין אותי לראות
שבעצם גם אני זקוקה לקצת אהבה" הפעם היה תורי לשתוק, מבין את
הדברים, מסרב לראות את הצד שלה, יכל להיות שגם היא חיפשה לה
קצת קירבה, קצת אהבה במקום הרחוק הזה.  נרדמתי ככה בישיבה,
למחרת חזרתי הביתה לארץ, נועה נסעה בחזרה לקוסם.