אישה תרה אותי תר אותך,
ותל אביב נמה בתחלופתה,
והאושר שלך נקטם באכזבתי,
השפופה שם בספסל העץ.

וכל מילותיך הינן כסות,
היות ובאהבת חיים -
אין ספקות.
או שהיות.
והשביל בוהק בירקותו,
ובשכרונך להמשיך,
שלובת אצבעות,
עימי.

אז תמשיכי לסוב,
אחר צורתו של פאזל תקוותך,
ואני אמשיך לכתוב,
ללא התום שאבד,
כי נוזל אהבתי אכזר ושקוף,
וישטוף אותך מליבתי,
עד הצבע הבא,
היות והמילים מתחילות להשנות,
והאמהות מתרבות,
אך רק דבר אחד נשאר יחודי ונכסף -
הניצוץ.
לפיד אהבתי,
שנדלק מתבערת תקוות תסכולי,
ומחייה את אומללותי.