ישבנו ודיברנו. על כל מיני דברים. אפילו לא היה אכפת לי על מה.
חלק ממנו בלע כל מילה שלו וחלק ממני פשוט אהב אותו.
שיחה ראשונה וכבר חלק ממני אהב אותו.
שיחה שניה ושלישית, והחלקים כמעט והופכים לשלם.
"על מה את מדברת? דיברתם ממש.. בדיוק עשר דקות, חצי שעה, אפשר
לחשוב.. וזה לא שדיברתם על דברים עמוקים במיוחד."
זה לא משנה. היה משקל לדברים שנאמרו. אבל לא כמו המשקל שהיה
לדברים שלא נאמרו, השתיקה בין מילה למילה, בין משפט למשפט, יחד
עם המבט בעיניים, אמרה הכל.
יכולנו לשבת, להביט אחד בשני ולשתוק, והייתי מאושרת.
"את מדמיינת דברים, את חיה בסרט, את מדברת איתו ואת רואה אותכם
ביחד למרות שאין סבירות שזה יקרה. הוא לא מעוניין. האהבה של
שניכם היא האהבה שלך. הוא לא ייתן לך את מה שאת צריכה, הוא לא
יתנהג כמו שמגיע לך שיתייחסו אליך. הוא לא יפנק, לא יאהב, הוא
צריך חופש. זה לא הוא."
באמת? לא אכפת לי. אני לא בחיה בסרט, אני חיה במציאות.
במציאות שלי. במציאות שלא יקרה ביננו כלום אבל אני אמשיך לשבת
ולדבר איתו כי כיף לי. כי אין אף אחד מסביבנו גם כשאלפי אנשים
עומדים שם. הוא לא ייתן לי את מה שאני צריכה? מי החליט ומי
יודע מה אני צריכה? לא יפנק? לא יאהב?
אז מה?
ישבנו ודיברנו. על כל מיני דברים. צחקנו המון. המבט שלו העביר
בי תחושה, הוא גרם לי לחייך. זה כל מה שהייתי צריכה..
וחלק ממני אהב אותו.. |