ואחרי הכל אני לא לבד, גם כשאני מרגישה את העצב התהומי שנופל
עליי ושאין עם מי לדבר ואחרי הכל אף אחד לא באמת מבין אני
יודעת שיש לי אתכן...

ובלילה כשאני הולכת לישון ומרגישה שכל כך אין כוח להירגע,
וכשדווקא בא לי לצחוק ולהיות ילדה קטנה אני קוראת לאמא
ומציקה לה קצת, וצוחקת ומבקשת נשיקת לילה טוב, וחיבוק ויכולה
להירדם עכשיו בשקט...

וכשלא בא לי להיות לבד ואני רוצה מישהו להסתובב איתו ולהתחרפן
ולהיות הכי משוגעת אני מרימה טלפון לפיצול שלי ואנחנו יוצאות
לרוץ ברחוב ולדלג, ולצחוק, תמיד לצחוק... לשכוח מהכל לאיזה שעה
או שתיים ולהיות בעולם של אלפקות וליקריש, שכל אחד הופך לדמות
מפרפר נחמד, נכון? ככה זה הכי בריא... אני רק רואה אותך והכל
הופך לשטויות מסביב.
תודה דני.

אני יכולה לשבת לי בחדר סגורה עם מוסיקה ודמעות ואז את שולחת
איזה סמס מטופש, ואני מחייכת, או שאני יושבת מול המחשב בשיא
העצבוביות ואת מתחקרת אותי בדיוק מה קרה ולמה ואיך ורק מזה אני
קצת צוחקת... ואיך שאת שונאת את מי שעושה לי עצוב, ואת פשוט את
ואת מצחיקה אותי.
תודה לירון.

אני מסתובבת בבית ספר ורע לי ואני צריכה מישהו לידי, ואני
צריכה חיבוק, כל כך צריכה... אני אשגע את כולם שאני צריכה
אותך, אני אחכה לך יד הכיתה עד שתצאי (למרות שדווקא אז את לא
בבית ספר..) כי ברגעים האלה אני יודעת שמה שאני צריכה זה חיבוק
ממך.
תודה מוצי על החיבוקים ועל החודשים ההם שעזרת לי לעבור...

וכשכל החברות ברחו להן אני בבית למי אני אפנה? למי אני אתחיל
לבלבל את המוח גם כשלא מעניין אותך?
תודה תמר על זה שאת תמיד בבית (כמעט) ושאת מוכנה לשמוע את
הבילבולי שכל ושאכפת לך... ותודה שאת גורמת לי להרגיש שיש לי
משהו ללמד אותך ושיש בי משהו מיוחד...

ואת, כל כך רחוקה ובכל זאת קרובה, ששומעת אותי בוכה בטלפון אם
אני צריכה, שמקשיבה, שאוהבת מרחוק... אני כל כך מתגעגעת
אליך... וכל כל מחכה לראותך שוב.
תודה שרון שאת פה-שם.

כמעט תמיד כשאני פונה אלייך את שם, תמיד מקשיבה, תמיד שואלת
תמיד מתעניינת ותמיד תמיד מנסה לעזור. אם יום אחד אני לא
מצליחה לדבר איתך אני מרגישה שריק לי קצת בפנים. אין מילים
שיוכלו לתאר עד כמה אני מודה לך שאת שם, ושאת אוהבת אותי.
תודה נו-אוי שלי.. באמת תודה על הכל.. ויש לי הרבה על מה
להודות...

ציירתי לך את החוף שלנו, שאליו נעוף ונעלם כדי לברוח מכל
העולם... והלוואי שיכולנו לברוח קצת ביחד, ולצחוק ולדבר על
הכל... אנחנו יודעות שניפגש מתישהו ואני כל כך מחכה לזה...
כשהכרתי אותך הבנתי שיש אנשים אמיתיים שאפשר לדבר איתם ושיאהבו
אותי גם אם עוד לא נפגשנו, והבנתי איך יוצרים קשרים של חברות
אמיתית.
תודה שיריש שאת מקשיבה ושאת חברה שלי, תודה דארלינג שלי.  

את עכשיו בצבא, ואני מתגעגעת... מתגעגעת לשיחות היומיומיות,
להקשבה שלך, להקשיב לך וסתם לדבר על כל מני דברים. אני זוכרת
שיחות של שעות על גבי שעות... פשוט על הכל... ואיך שסיפרת,
ועודדת. וכשבאת לבקר, הרגשתי שהנה, יש לי עוד מן אחות גדולה
מישהי שאפשר לדבר איתה ולהרגיש שדואגים לי.
תודה חמוטל.

ואת, קוראת מכתבים שלי שמלאים בקיטורי אהבה, וסתם בכל מני
דברים שעוברים לי בראש ואני אפילו לא יודעת מה הם, ואת תמיד
מתעניינת, גם אם לאחרים כבר קצת נמאס לשמוע ואת משמחת אותי
במכתבים שלך וגורמת לי להרגיש שאני מיוחדת ואהובה... תודה
דנוש שלי על ההבנה ועל הכל... את הדנה הכי חמוד בעולם שלי!

ילדה, זה לא אכפת לי שאני אוהבת אותך כבר כל כך הרבה זמן ואת
לא אוהבת חזרה... ואת לא כל כך כאן עכשיו, ואני כל כך מתגעגעת
לקצת קשר שהיה לנו, לחצי שעה שישבתי איתך פה ושם.
ובכל זאת... תודה על הבכי ובעיקר על הרבה צחוק וחיוכים, תודה
על מה שלמדתי דרכך... תודה שאת קיימת.
הילה, אני מאמינה שדברים באמת יהיו בסדר...

ותמיד יש יעלי אחת בלב...שנתנה לי כל כך הרבה ולולא היא,
אלוהים (כן בטח) יודע מה ומי הייתי עכשיו. אז גם אם לא בקשר,
בלבל אנחנו תמיד קשורות. תודה יעלי... על פעם.. על עכשיו...

אבל, ואם לסכם בשיר מפרפר נחמד: "אני תמיד נשאר אני תמיד נשאר
אני תמיד נשאר אני...."
ואם אין אני לי מי לי....






אוהבת את כולכן!! כל אחת יודעת בדיוק עד כמה!!!
וחוצמיזה תודה לאלה שמילאה לי חלל ריק כשהייתי מנותקת וגרמה
לי להרגיש שמישהו צריך אותי. כל כך מחכה לפגוש אותך..