לא יכולתי יותר.
לקחתי את המפתחות, את המעיל השחור ואת הצעיף שמחמם אותי מאז
שעזבת, ונסעתי.
נסעתי לאורך החוף במקום שאסור, עשיתי דווקא לעולם, סתם כי
התחשק לי , הרגשתי מורדת.
ברקע התנגן לו הדיסק שהכנת לי, אביב גפן, יהודה פוליקר, עברי
לידר ועוד כל מיני. רק ישראלי, כמו שאהבנו. שהמילים חודרות
עמוק. בשפה שלנו. שלי ושלך.. בלבד.
ונסעתי והגברתי מהירות, הוצאתי את הכאב ביחד עם הגז. ולרגע
רציתי שתהיה שם מול המכונית ואני אשים גז, ואתה תרגיש את
עוצמתו... של הכאב.
אבל יותר רציתי שתהיה בתוך האוטו. שתנהג, ואני אשב לידך,
ואתעקש לא לשים חגורה. ואתה תכעס, כמו תמיד ואני אשאל מה אכפת
לך כאילו אני לא יודעת את התשובה ואתה תגיד שאתה דואג לי
ובכוונה תיפול למלכודת שלי, שאני תמיד עושה ואתה תמיד, ברצון,
נופל אליה.
ואני אחייך  כאילו הצלחתי שוב במזימתי ואתה תסתכל אליי במבט של
מבוגר שכאילו כועס על הילדה הקטנה שלו ואני כמעט אבכה..
מאושר.
ואני אפתח את החלון ואצעק לעולם שאני מאושרת, ושאני אוהבת
אותך, ואתה תקרא לי מופרעת, ואני פשוט יאהב אותך על האדישות
הזו, על האיפוק. ואז תמשוך אותי אותי בחולצה פנימה ותגיד שאתה
לא רוצה לאבד אותי ואני אדע שאתה עושה את עצמך דואג שיקרה לי
משהו למרות שברור לשנינו שהחוף ריק, שאני לא אפול, ושזו הדרך
שלך להגיד שאתה אוהב.
ואני אשים את הרגליים למעלה. וארגיש מורדת. ואתה תעשה את עצמך
כאילו זה מעצבן אותך כי האוטו מתלכלך למרות שברור שלא אכפת לך
וגם כי זה בד"כ האוטו שלי.
ואנחנו ניסע ואז לפתע אתה תעצור את האוטו.
ואני אכבה את המנוע.
ואתה לא תהיה במושב הנהג, ולא לידי, ואני אזכר ברגע שהלכת,
ואמרת שאתה רק רוצה שאני אהיה מאושרת, ואיך שחשבתי שאתה עושה
כאילו למרות שברור שאתה אוהב אותי, ואז אזכר בדלת שנסגרת
ולעולם לא נפתחת שוב.
והסתכלתי לקו לאופק..
והשקט של הים, עם רחש הגלים, הכאיב לי יותר מכל שיר שלנו
במערכת
ולקחתי סיגריה, ושאפתי לטיפה של אהבה, ולרגע העשן הסתיר את כל
הכאב והבדידות, ויכולתי לחזור להתמודד עם עוד יום.
שבו אני חזקה, שאני לא בודדה, שהכל נראה טוב.. למרות שאני
יודעת שלא. לעוד יום, שאני בסדר.. כמעט.