עמדתי באותו לילה על הגבעה. הבטתי על ת"א. כל כך הרבה מדברים
עליה - עיר גדולה וחשובה, אולי העיר הכי מרכזית בארץ, והנה
עכשיו שאני מסתכל עליה, כף היד שלי אפילו יותר גדולה ממנה.
בהינף יד אני יכול למחות אותה אם רק ארצה. אבל אני לא רוצה...
לעת עתה.
התחלתי לרדת מהגבעה. קבעתי איתה פגישה והתחלתי ללכת לכיוון
הבית שלה. לא ידעתי איפה היא גרה, אבל התעודדתי בזה שאף אחד לא
ידע איפה היא גרה. רק ידעו שהיא גרה אי שם בין הרחובות,
הכבישים והבתים. הרחוב היה שומם, בכביש נסעו רוחות הצפון. שדים
של חצות מלמלו פסוקי תהילים כדי לעורר אצלי תחושות רוחניות
חבויות. אבל לצערי הם איחרו את המועד.
אורות בקעו מהחנויות הסגורות, והם האירו את הצדדים החיוביים
שבי במידה כזאת שהחלטתי לחשוב אם בכלל שווה לי להיכנס לכל העסק
הזה. אבל המחשבות האלה נמוגו כלא היו ברגע שחלפתי ליד פיצוציה
שלידה עמדו 2 רוסים שיכורים, צוחקים ואוכלים פיצה. צחוק צחוק
אבל הכל עצוב אז למה לא לצחוק? אז חייכתי אליהם חיוך חצי מתנשא
וכנראה שהם הרגישו בי כי הם הפסיקו לצחוק. חתול רעב יילל,
כנראה מתוך ציפייה לזונת צמרת שתבוא ותוציא את המירב ממנו.
מבנה מכוער של בית ספר תיכון הציץ בי במבט מתגנב מעל צמרות
העצים. נתתי לו אישור להמשיך ולבהות בי ואז ראיתי שהוא מיצה את
הריגוש מהקטע הזה וחזר להיות מבנה מכוער של בית ספר תיכון ללא
כל ייחוד. מכונית ארוכה, נראה לי של שר או חבר כנסת שחזר ממסע
הוללות, עברה פתאום בכביש ודרסה ללא רחם עלון של מטפלים
פיליפינים לגיל הזהב, שנראו בתמונה מאוד שמחים להאכיל בן גיל
זהב אחד שכל המרק נטף לו מהפה. קולות שמחה וצהלה של משתה
אחשוורוש בקעו מבית קפה פינתי שאמור היה להיות קטן אבל גדל
לממדים מפלצתיים עד כדי כך שהוא החל לאיים על מעמדן של
הסנדלרייה הסמוכה והאטליז הקטן ורק רגליים קטנות של איזה עוף
שלא שיחק לו מזלו לא נראו כל כך מרוצות ואף שקלו לספר לי על
כך, אלא שאני מיהרתי שהלא הייתה לי פגישה איתה. הלכתי ברחוב
ישר עד  שהגעתי לגינה שבה קבענו. הפגישה שלנו הייתה משהו לא
מובן כזה. נראה לי שהיא רצתה לבקש מחילה ורחמים. לא שהיא עשתה
לי משהו, שאני  יודע עליו, אבל בכל זאת הרגשתי חדור קרב כאילו
אני הולך לכבוש את גיברלטר מכיוון מרוקו. חיכיתי בערך רבע שעה.
מחשבות על צפון ודרום עלו בראשי. חוף הים נראה במוחי מזוהם
כרגיל. גם גבעתיים ורמת גן לא נראו יפות כל כך מהצד. משהיא לא
הגיעה החלטתי לנקום בה. קמתי מהספסל החום בימים כתיקונם
והתחלתי לרוץ בחזרה אל הגבעה. אחרי 7 דקות שוב הייתי על ראשה.
הויסקי ששתיתי עלה לי קצת לראש אבל זה לא מה שימנע ממני לנקום
בה. הבטתי על ת"א. הבטתי על כף היד שלי. העמדתי את שתיהן אחת
מול השנייה וכף היד שלי הייתה יותר גדולה מת"א. "את נקמתו של
האיש הקטן ילמדו עוד כמה שנים כל תלמידי השטן!", קראתי בקולי
קולות ואז העלתי את כף היד שלי גבוה לאוויר ככה שהיא תכסה את
ת"א וקימטתי את העיר. רעש חזק עלה באוזניי.

"לא בא לי לנצח כבר את העיר הזאת" (יהלי סובול).