[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יומני היקר (24 שקל לקחו לי עלייך בחנות הגנבים האלו!),

היום דינה הסתכלה אליי בפעם הראשונה של הקשר שלנו!
הכל התחיל כששאלתי אותה "דינה?" ואז היא סובבה אלי את הראש.
הסתכלה לי בעיניים, ואמרה לי בקול סקסי פרסי "שוב אתה? תגיד
לי, לא נמאס לך יא חמור?! יאללה לך לך תחפש מי ירסס אותך בקצף
לניקוי מסכי מחשב".
אני ישר נמס כשאני שומע את הקול שלה. זה הקול הכי רך בעולם,
נעים ומלטף.
"דינה, אני רוצה לדבר אתך", העזתי.
היא שלחה לי מבט של 'אולי תעזוב אותי בשקט יא מוצץ לסוסים?'
אז החזרתי לה מבט של 'מחר. היום אני רוצה לדבר'
אז היא נתנה לי מבט של 'מי בכלל תרצה לדבר אתך יא' פג'ו ?'
אז הבאתי לה מבט של 'המורה ביקשה לדבר איתי היום, מה שמוכיח
שבנות רוצות לדבר איתי'
אז היא נתנה לי מבט של 'בת כמה המורה?'
אז שלחתי לה מבט של '67'
אז היא זרקה אליי מבט של 'מה הקשר עכשיו?'
אז נתתי לה מבט של 'את העלת פתאום את הנושא של הגיל, אני לא
הייתי קשור לזה בכלל!'
אז היא שלחה לי מבט של 'עמנואל הלפרין יושב על פומפה ברגע זה
עכשיו'.
-"טרררררר". הצלצול קטע את השיעור. ראיתי את רבקה בת יוחאי
ניגשת אל דינה ושתיהן ביחד יצאו להפסקה. קמתי לצאת אחריהן, אך
נפלתי כי המורה שמה לי רגל, ובעודי שוכב על הרצפה בעטה לי
בעמוד השדרה מלמעלה 2 בעיטות. "לאן אתה בדיוק חושב שאתה הולך?!
אני ביקשתי ממך לחכות לי בסוף השיעור כי אנחנו צריכים לדבר!
אתה לא תתחמק ממני!". הבאתי לה מבט של 'פרח לי מהראש, מצטער'.
והלכתי אחריה לחדר המורים.
עשן.
ישבנו ליד שולחן אפור ועגול, עם כל מיני קשקושים של מורים
עליו. הבטתי בקשקושים, מנסה להבין מה המורים מציירים על
השולחנות, אך המורה דפקה לי לפתע בלי שום אזהרה מוקדמת בעיטה
לאשכים מתחת לשולחן. "פאאאאאאק!!!" התקפלתי.
"אתה יודע למה קראתי לך לשיחה היום, נכון?" שאלה המורה.
-"ת'אמת, המורה," אמרתי בקול חנוק בעודי סובל כאבי תופת, מתקפל
מכאבים, "אין לי שמץ של חצי מושג למה קראת לי לשיחה".
"קראתי לך בגלל המבחן האחרון שהיה לך"
-"מה איתו?" שאלתי, " הרי קיבלתי בו ציון טוב. מה את רוצה?"
"זה לא הציון, מפגר" היא אמרה, "זה הצבע".
-"המה??" שאלתי.
"הצבע של המבחן!" היא הרימה קולה, לא קולה במובן של צעקה, אלא
קולה במובן של קוקה-קולה, ושפכה לי לעיניים בהינף יד.
-"פסיכית!!! מה את שורפת לי ת'עיניים?!" צרחתי עליה!
"רציתי שתרגיש איך מרגישים אנשים בהודו" היא ענתה.
"מה הקשר הודו עכשיו?!" העפתי את השולחן על המורה, קמתי ובעטתי
בכיסא שישבתי עליו בצורה כזו שיעוף ישר לפרצוף של המורה.
מה שבאמת קרה.
הכיסא עף לה ישר לפרצוף השאהידי שלה ודפק לה חתיכת מכה עצבנית
במצח.
דינה נכנסה לחדר מורים לפתע.
"אהובי!!!" היא לא אמרה, ויצאה משם.
המורה, ששכבה על הרצפה עם חתיכת סימן בראש, תפסה לי בקצה של
המכנס, איפה שמכניסים את רגל ימין, וצרחה "זה הסוף שלך!! אתה
תשלם על זה שישה שקלים!!!".
ניסיתי להשתחרר מידי התופת של המורה, אך אחיזתה היתה חזקה מדי
בשבילי.
היא לא הרפתה מהמכנס ומשכה אותי בכוח לכיוונה בעודה צוחקת
בצחוק גדול "חה חה חה, היום אני אהרוג אותך!!! אתה תמות!!!".
"חחחחט" העליתי ליחה בגרון, בעודי מנסה להשתחרר בריצה מהמורה
ללא הצלחה, "טפו!!!" שילקלקתי לה שליחטה ירוקה צהובה ישר לעין
הגדולה שלה.
-"איי יא' בן זונה!!!" היא תפסה את עינה ממצמצת בכוח רב,
נעמדה על 2 רגליה מדדה במקום מסבל, וצרחה "זאת היתה השמלה
החדשה שלי!!!"
-טראח!!! חטפתי בעיטה לפנים, ונפלתי על השטיח האפור של החדר
מורים.  
פקחתי את עיני ומצאתי את עצמי קשור לשולחן מוזר מעץ אורן עם
גילופים בסגנון טרום-יווני עתיק. המורה גוחנת מעליי, מתנשפת
בכבדות.
"מ..מה אני עושה כאן?" שאלתי חצי מסטול.
-"היום אתה תמות" ענתה לי המורה. "זו היתה השמלה החדשה שלי!".
"איזו שמלה???" שאלתי, "ירקתי לך בכלל לעין!"
-"שמלה, עין, לא משנה לי" ענתה, וצחקה "LOL LOL".
"איפה אני?" שאלתי.
-"אתה במרתף הסודי שלי ברחוב שומרון 7" ענתה. "כן, לא אכפת לי
לגלות לך את המיקום כי ממילא לא תוכל לראות אף אדם מהיום
והלאה. אתה הולך למות בייסורי תופת!!!", ענתה.
היא הלכה לארון מוזר והחלה לחטט בו זמן מה. סרקתי את המקום
בעיני, מחפש אחר כלי חד שיתיר את הקשרים. מהחדר השני נשמעו
קולות של כרית. התייאשתי מחיפושיי אחר חפץ כלשהו. עצמתי עיניי
ואמרתי 'שמע ישראל'. פתאום מן השמיים מלאך צחור דאה לו לאט לאט
מוקף בהילה מסנוורת של קדושה.
"אני הוא המלאך לאמצאולישמאל, בנו של המלאך מכחישאל" ענה לי
המלאך. "שמעתי את צעקתך, ואלוהים שלחני לעזור לך".
-"טוב שבאת, המלאך איך שקראו לך, אני צריך עזרה דחוף, לפני
שחדווה המטורפת תבוא להרוג אותי!" אמרתי.
"אל דאגה", ענה המלאך, "צפה בקסמי אלוהים". המלאך הניף ידו
באוויר, ויישר אותה לעבר החדר בו שהתה חדווה, המורה. הוא לחש
כל מיני שמות של מחלות בלועזית.
"מה אתה עושה?" שאלתי בסקרנות.
-"אני גורם לה לחלות בכל המחלות הנוראיות האפשריות!" ענה
המלאך. "הנה, הבט, היא יוצאת מהחדר".
לפתע המורה יצאה מהחדר.
"חה חה חה, סוף סוף מצאתי כלי מתאים להרוג אותך בעזרתו!" היא
ציחקקה.
הבטטתי אל המלאך ואמרתי לו "היי מר מלאך, תראה! לא קרה לה
כלום! היא עדיין אותו דבר כמו שהייתה!!! זה לא פעל!"
-"אל תפקפק באלוהים" ענה המלאך בתוקף, "זה לא שהקסם לא פעל,
אלא פשוט שהיא כבר חולה ממזמן בכל המחלות האלו שעכשיו אמרתי
שתחלה בהן..!".
"אז מה נעשה?!" שאלתי בבהלה!
-"נעשה?" שאל המלאך בגיחוך, "לא יודע מה איתך, אבל אני מתחפף
מפה... אין סיכוי שאני הולך להתמודד מול היצור הזה...
בייייי!!" אמר ועף לו לשמיים מבעד לתקרה.
חדווה התקרבה אליי בצעדי גורילה של גן-החיות התנכ"י בירושלים.
"מי זה היה היצור הזה?" שאלה בסקרנות מרשעת בעודה חורקת בשיניה
וממשיכה להתקרב אליי לאט לאט צעד אחר צעד.
"בנו של המלאך מכחישאל!" עניתי, "הוא אמר שאלוהים הבטיח לי שאם
את תעזי רק לגעת בי בכלל אז את תגזרי על עצמך חיי תופת
וייסורים נוראיים בעולם הבא!"
"הגרגמל הזה שלך לא מפחיד אותי..." ציחקקה חדווה.
היא כבר קרבה אליי מאוד, ועכשיו כבר יכולתי לחוש את האוויר
המהביל והחם שיצא לה מהפה בזמן שהיא גנחה בכבדות. היא עומדת
מעליי, מחזיקה ביד שמאל זוג לסביות.
"מה את מתכוונת לעשות עם הלסביות האלו?!" שאלתי בתוקף, פוחד.
-"חי חי חי..." צחקה חדווה, "אני אענה אותך ואביא לך לראות
מופע אירוטי חושני של שתי לסביות עושות את זה עד הסוף... ואז,
רק אז, אני אשחוט אותך!".
"מה עינוי בלראות לפני שאתה מת זוג לסביות מפנגרות אחת את
השנייה?" שאלתי בתמימות.
-"אתה רומז שהרעיון שלי לעינוי לא מוצלח?!" צרחה חדווה.
"רומז?? יא בלוק! אני אומר לך במפורש שהרעיון שלך מפגר!"
-"אהההההה!!!!!" צרחה חדווה מלוא כוחה!, "יש לי וואחד שלשול!!!
חכה פה רגע, אני כבר חוזרת לדון איתך בסוגיה הזאת שהעלת פה!!!"
אמרה והחלה לרוץ אחוזת טירוף לשירותים.
החלטתי לנצל את הזמן שהתווסף לי לפעולת בריחה נועזת, אז התחלתי
להתנדנד על השולחן אליו הייתי קשור במשך כל הזמן הזה. התנדנדתי
מצד לצד, מזיז במעט את השולחן כל פעם בזווית גדולה יותר
מקודמתה. כעבור 7 דקות לערך נפלתי עם השולחן, כשאני עדיין
קשור, לרצפה. על הרצפה היה מונח מוסף של הארץ. הגעתי אליו עם
הלשון (לא, זה לא שיש לי לשון ארוכה, אלא שפשוט הוא היה ממש
מתחת לאף שלי), ושלפתי ממנו עם השיניים את הסיכה של המהדק
שמחברת את הדפים של העיתון. אחזתי את הסיכה בשיני בכוח שלהיזהר
שלא להפיל אותה, ואז בא לי שיעול.
-"קחחחח חההה וואחחחהה!!!!" התחלתי להיחנק!-הסיכה נשאבה לי
לגרון והיא דקרה לי את הדברים האלו שיש בגרון! הרגשתי שאני
הולך למות, ופשוט השתוללתי מרוב כאבים עד שהשתחררתי מהחבלים
שקשרו אותי לשולחן, שהיה מופל על הרצפה.
"חרררררס וואחק!" השתעלתי את הסיכה החוצה. זו היתה כזו הקלה,
ועכשיו גם מזל כפול ומכופל! גם ניצלתי מחנק, וגם ניצלתי מהשבי!
רצתי לעבר הדלת, פתחתי אותה בכוח, וראיתי את חדווה יושבת
באסלה, גונחת בכבדות, אדומה כולה, מכנסיה מופשלים, ומשלשלת
בטירוף!
"אהה!!!" צרחתי מפחד! "מצטער, דלת לא נכונה!!!" אני לא מאמין
שלא הבחנתי שזו היתה הדלת של השירותים אבל המשכתי לרוץ במרתף
הזה בעודי מחפש מילוט.
-"מה דלת לא נכונה?!?! בוא הנה אני אהרוג אותך!!!" הספקתי
לשמוע את חדווה צורחת מהשירותים.
"כן, הנה, תיכף. שניה ואני בא." עניתי לה בציניות מוחלטת בורח
מהר ככל האפשר.
הגעתי לבסוף למה שנראה כדלת היציאה, זו לא היתה דלת למעשה, אלא
יותר משהו בסגנון של פתח בתקרה. קפצתי במטרה להגיע לחוט
שהשתלשל ממנו, והצלחתי לאחוז בו. משכתי את החוט כלפי מטה והפתח
נפתח, כאשר נזרק ממנו סולם חבלים. טיפסתי בסולם ויצאתי מהמרתף
הנוראי. אור השמש שטף את עיני. סגרתי אותם בחוזקה כי לא הייתי
רגיל לו מהחושך ששרר במרתף. הלכתי לכיוון הרחוב הראשי, במטרה
להגיע הביתה.
בעודי הולך ברחוב נתקלתי במישהי בחוזקה והפלתי אותה לרצפה-
הושטתי לה יד לעזור לה לקום, וכשהיא הסתכלה אליי הבחנתי
שזו...זו... דינה!
"די..דינ..דינה!! אני ממש מצטער! לא ראיתי אותך! סליחה שנתקלתי
בך!" עניתי מבולבל מהסיטואציה המביכה.
"אמיר?" דינה התבוננה בי. "אויש, אני ממש מצטערת שנתקלתי בך,
זו לא אשמתך, אני זו שהייתי צריכה להיזהר. אתה מרגיש טוב? אתה
בסדר? רוצה שנעלה אליי לדירה ואני אפצה אותך על מה שעשיתי לך
הרגע? אני אתן לך לעשות בי כרצונך, אתה תהיה האדון שלי ואני
אהיה הנתינה, אני ממש מצטערת, בוא, בוא אליי. אל תתבייש. נעלה
אליי. ההורים שלי בכלא, יש לי בית ריק".
-"די..דינה..", הייתי המום, "באמת פגעת בי. אני לא יודע איך
אני אוכל להמשיך עכשיו עם הכאב הזה. הסבל כל כך נוראי. זה ממש
לא יפה מה שעשית- אז צריכה להיזהר ולפקוח עיניים להבא! ממש
כואב לי עכשיו בגללך!"
"בוא, בוא אמיר. אני נורא מתנצלת".
-"אם את כל כך מתעקשת אני אסכים" עניתי, "אבל אני מאוד בספק אם
זה יפצה על הכאב הנוראי שגרמת לי. נראה מה את יודעת לעשות".
עלינו אני ודינה לביתה. אני לא מאמין שאני נמצא איתה בכלל!
ועוד בבית שלה- לבד!
דינה נשכבה על מיטתה, והחלה מלטפת את עצמה.
"אמיר, אל תפחד. בוא, אני אעשה לך טוב", אמר וטפחה עם היד על
המיטה כמי שקוראת לי לבוא לצידה. "אמיר, איך אני אוכל לפצות
אותך? מה חסר לך?"
-"ת'אמת דינה," עניתי, "חסר לי פאנצ'ליין".















נספח:

"פאנצ'ליין חמודי? פאנצ'ליין זה מה שאתה צריך? אין בעיה, אני
אתן לך פאנצ'ליין". ענתה.
-"אבל פאנצ'ליין מצחיק, כן?" שאלתי בהיסוס.
"המממ... יש לי פאנצ'ליין די בנאלי בשבילך" ענתה.
-"לא.. אל תעשי לי את זה! אני שונא סופים בנאליים!"
"אבל חמוד, כל הסיפור הזה בנאלי" אמרה.
-"טוב נו... יש משהו בדברייך... תני לי פאנצ'ליין בנאלי, אבל
רק בבקשה שלא יהיה קשור לפלוצים כי זה כבר תת רמה!" נכנעתי.
דינה קמה מהמיטה, הלכה לסוף החדר והוציאה פומפה מתחת לארון.
היא שמה את הפומפה על הכיסא מהעץ שהיה לה בחדר, ישבה עליה,
ואמרה במבטא צרפתי כבד,  "ערב טוב וברוכים הבאים אלינו למהדורת
'מהיום למחר', אני עמנואל הלפרין, ומחר יהיה אתנו עמנואל רוזן.
לילה טוב".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש אחת שכולם
יודעים שהיא...
לפני מספר ימים
היא התקשרה אלי
באמצע הלילה
ואמרה: "בא לך
לקפוץ ? אין לי
אף אחד בבית !"
בלי לחשוב
פעמיים בכלל
קפצתי,
לא היה אף אחד
בבית !!!

גולנצ'יק


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/03 23:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיר דורי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה