את מי אני יותר אוהבת? אותו? או אותך?
אתה שם רק לפעמים, מקסים שכמוך, עם העיניים הנוצצות האלה,
והחיוך השובב, מספר בהתלהבות על עולמך, כמו ילד.

והוא?
הוא איתי כל הזמן, תמיד מקשיב לאיך שאני מדברת בהתלהבות על
עולמי, מסתכל על עיניי הנוצצות ומתמוגג מהחיוך שלי כל שניה
מחדש.

אתה, מקשיב לי כשאני מדברת עלייך ורק לפעמים שאני מדברת על
עצמי. אולי זה לא מעניין אותך, אולי אתה לא במצב רוח ואולי סתם
יותר מעניין אותך לשמוע אותי מדברת עליך, או את עצמך מדבר על
עצמך.

והוא?
הוא מקשיב לי תמיד. מדברת על עצמי, על חיי, על החיים, עליו,
ואפילו עליך ולא אומר מילה. פשוט מקשיב בשקט בשקט למילים שלי.
שוקע בי.

אתה, כשעצוב לי, תתרחק או שלא תתרחק, אבל ליבך תמיד יהיה רחוק,
אתה לא תבין את הכאב, אתה תעדיף שאני אחייך כדי שתוכל להבין,
ושיהיה כיף. אתה לא רוצה לשמוע על הכאב שלי או לראות אותי
בוכה, או כי אתה לא מעוניין לשמוע מה מכאיב לי או שאתה פשוט
מפחד להזכר בכאב שלך.

והוא?
כשעצוב לי הוא ייתן לי להניח את ראשי בחיקו, הוא ילטף אותי ואת
הכאב ויבקש ממנו בעדינות ללכת כדי שאני ארגיש טוב, ואם עדיין
יכאב, הוא ימשיך ללטף אותי בעדינות, כאילו אני הילדה שלו.

את מי אני יותר אוהבת? אותך? או אותו?

הוא לא קיים.. אז נראה לי שאותך.