היא ישבה שוב מכונסת בתוך עצמה, בחדר השחור הפנימי שלה. אותו
היא יצרה כדי לברוח מהמציאות, ומן המציאות היא ברחה הרבה.
שוב היא החזיקה את רגליה, פניה מונחות על ברכיה. שוב היא לעצמה
"לא לבכות, לא לבכות". אבל גם הפעם הנידנוד שלה קדימה-אחורה לא
עזר לה.. הדמעות זלגו מעיניה והיא הצטערה על כל נשימה שלה. היא
ניסתה להפסיק לבכות, להיות גיבורה כמו שתמיד אמרה לעצמה, אבל
היא כבר לא יכלה להפסיק, בתוך תוכה היא עדיין האמינה שהבכי
מוצדק, שמותר לה... חברות תמיד אמרו לה "דמעות הן המילים שאת
לא מסוגלת להגיד", אבל לא היה למי להגיד באותו הרגע, לא היה מה
להגיד, הכל היה ברור, שום מילה נוספת לא הייתה מצילה אותה.
היא בכתה וחשבה על מוות, על איך כולם יבכו כשהיא תמות, איך היא
תשמור על אימא מלמעלה, איך היא תבוא בחלומות אל חברותיה. לאט
לאט היא האכילה את המלנכוליה שהוסיפה לגדול עם כל דמעה שנפלה
מעיניה הכחולות. כאב לה הלב, היא ניסתה לנשום עמוק, לבלוע את
הכאב, אבל הכאב לא עבר, היא ידעה שהוא גם לא יעבור בקרוב. היא
ידעה ששוב תצטרך להתרגל לשד הקטן שבתוכה שמחזיק אותה ערה
בלילה. היא עצמה את עיניה וניסתה לא לחשוב יותר.. אבל הזכרונות
המעטים שלה ממנו הציפו את מוחה, ואיך אפשר לא לבכות כשהלב נשבר
לאלפי רסיסים?. והלב שלה כל-כך קטן ועדין, שנשבר כל פעם מחדש.
היא מפחדת כל פעם שהיא לא תתאושש מזה, שתהפוך לקרה, אבל הא
תמיד מצליחה להתגבר ולהמשיך הלאה, החיים שלה מלאים בשברי
לב.... והיא שונאת כל אחד ואחד מהם, משום שהם כשלונות.
מהעצבות הזאת היא מקבלת את המוזה שלה...העצבות שולטת לה בחיים,
כל שיר קטן מזכיר לה אותו, והיא נשברת מחדש  עם כל אקורד.
היא עוצמת את עיניה- היא יושבת בחוף הים ומסתכלת בשקיעה, בוחנת
את הצבעים האדומים של השמש, מנסה להחליט איך היא תמשיך הלאה.
היא יודעת שאין מה לעשות.
הוא מתקרב אליה ומחבק אותה,
הדמעות זולגות שוב. הוא מנשק אותה ואומר לה שיאהב אותה לנצח.
היא מאמינה לו.
הם יושבים והוא מסתכל עליה, היא מסתכלת לתוך עיניו.
היא יודעת שעוד מעט הרגע יסתיים.
היא רוצה להישאר ככה לנצח,
בשקט,
בלי מילים....
בלי דמעות...
היא פוקחת את עיניה ושונאת עוד יותר את החלומות שלה, היא יודעת
שהוא רחוק ממנה, עם מישהי אחרת ובכלל לא זוכר איך קוראים לה.
היא לא מאמינה למה שכולם אומרים, שיש לו מישהי אחרת- במה היא
יותר טובה ממני?, היא אומרת לעצמה...
הם דיברו.. כמה פעמים, שיחות קטנות ולא חשובות, אבל היא זוכרת
כל מילה ומילה.
היא לא כבר לא יודעת מה היא מרגישה,
מה הוא מרגיש,
מה הכוונות שלו,
היא רוצה אותו, אבל היא מפחדת ממנו. היא לא מכירה אותו.
אבל המחשבה עליו עושה לה טוב, לרגע, ואז שוב רע לה, כי היא לא
יכולה לברוח.
המגע שלו והמילים שלו נמצאים רק בדימיונה. היא רוצה שהכל יגמר,
שהוא יעלם, היא מייחלת שלא הייתה מכירה אותו לעולם. אבל היא
יודעת שזה לא המוצא. היא רוצה חיים פשוטים יותר, קלים יותר,
אבל כנראה המלנכוליה מתאימה לה יותר.
הדמעות נגמרות, והיא שוב חוזרת לעצמה, עד הפעם ההבאה שמישהו
ינעץ יתד בליבה....