באחד מהערבים הקרים של ינואר ישבתי על ספסל ברחוב מחוץ לבית עם
סיגריה. טליה בדיוק עברה ברחוב עם האוטו ועצרה כשראתה אותי
יושבת שם.
"ממתי את מעשנת?"
"אני? אני לא מעשנת..." אמרתי ושמתי לב שאני מחזיקה סיגריה,
טליה הסתכלה על הסיגריה ומבטה שאל "ומה זה?".
"אה, אני בדרך כלל לא מעשנת... רק בערבים קרים של חורף, או
כשאני על עצבים."
"הבנתי... ועכשיו?"
"אנחנו לא בדיוק באמצע אוגוסט, את יודעת..." אמרתי בחיוך.
"אז אין עצבים? מה עם רועי? עדיין יוצאת איתו?"
"הbastard  הזה.. זה נגמר לפני שבוע."
"את מהירה... מה קרה?"
"איזה יום תפסנו שיחה כזו רצינית... ממש ככה, כמה שעות אפילו,
שיחת נפש כזו, והוא היה הכי מתוק שבעולם, פשוט למות ממנו...
יום למחרת יצאנו לאיזה בית קפה חזרנו אליו, שכבנו, היה מדהים
אגב.. יום למחרת נפגשנו ניסיתי לדבר קצת והבנזונה רק ניסה
להשכיב אותי שוב, אז סגרתי עניינים. היה טוב וטוב שהיה... באמת
שהיה סבבה, אפילו כשזרקתי אותו, נדמה לי הבאתי לו איזה סטירה,
גם זה היה כיף. אבל ראיתי שמכאן טוב לא יצא אז זהו."
זרקתי את הסיגריה והסתכלתי על הבדל שזרוק על הרצפה בחיוך, חיוך
ציני כזה.
"אז מה הסיפור בובה? לא נראה לי שהקטע עם רועי היה כל כך רציני
שיכול להשאיר אותך כזו מהורהרת במשך שבוע" טליה תמיד ידעה
לחפור עד שהגיעה לעניין, לנקודה העיקרית.
"אביטל. תמיד אחרי שאני מסיימת קשר זה חוזר אליי... כאילו
שנפתח שוב איזה פתח של אפשרות, כאילו שיש איזו תקווה למשהו.
דאממ..  זה לא שאני לא יודעת שכלום לא יקרה יותר...
זה כבר שנתיים ככה, מאז שהיינו ביחד לאיזה תקופה קצרה כשהייתי
בת 16, את זוכרת את התקופה ההיא? שהכל היה פשוט מושלם, שהייתי
בעננים, מאושרת כמו שמעולם לא הייתי... וזה היה כל כך פאקינג
אמיתי... עד שהיא ברחה, שהיא הרגישה שזה לא בסדר לה, שזה לא
נכון לה. ואני יודעת מה היה הסיפור, זה היה לי מושלם מדי,
אמיתי מדי, מעל ומעבר לכל הציפיות שלה... וזה הפחיד אותה. את
יודעת איך זה טליה, אנשים מרגישים שמשהו טוב מדי אז זה מוזר
להם זה מפחיד אותם... אז היא ברחה, והיה את הנתק שלנו, וחזרנו
להיות חברות, חברות הכי טובות, והייתי שוב האדם הכי קרוב אליה
אבל היה ברור שאנחנו לא ביחד, שזו אפילו לא אופציה. ותמיד היו
את הקטעים האלה של השיחות נפש, שעות על גבי שעות שהיינו מבלות
יחד, ותקופות קשות שלה, ושלי... ואיך שהיא אומרת לפעמים שאני
המלאך שלה, שהיא היתה אבודה בלעדי... ג'יזס..  וזה תמיד המתח
הזה שם... המגנט שמושך בין שתינו, הנשיקות שתלויות באוויר...
אז כשיש לי מישהו, או לה מישהו אז זה בסדר, "אסור" לנו להיות
ביחד, יש משהו שמסביר למה אנחנו לא ביחד.. אבל כששתינו לבד, זה
כמו להיאבק בגורל."
"אז זה הסיפור? שאת עדיין אוהבת אותה?"
"כן, זה הסיפור... זה הפאקינג סיפור!" אני בועטת באוויר ומעיפה
את חבילת הסיגריות שלי, דמעות מתחילות לשטוף את פניי וטליה
מקרבת אותי אליה ומחבקת אותי, עוטפת אותי באהבה שלה ובביטחון.
"ויש ימים שאנחנו סתם שוכבות במיטה עם מוסיקה ולא עושות כלום,
פשוט מסתכלות אחת על השניה וחושבות... ותמיד כשהיא מרגישה שיש
איזו נשיקה באופק היא מסובבת את הראש, או הולכת לשירותים או
משהו... והיתה איזו פעם אחת שהסתכלנו אחת על השניה וידענו שזה
בלתי נמנע הנשיקה הזו... וכל כל רצינו למשוך את זה עוד קצת,
שלא ייגמר... שככה זה יישאר לנצח... אבל זה היה חייב להיגמר,
ונשארנו במשך כמה דקות בוהות אחת בשניה, והרגשה של פעם ממלאת
אותנו... זה היה מדהים, חלומי..."
"יעלי, יהיה בסדר, את תראי... הכל יסתדר."
"טליה על מה את מדברת?! זה לא שמשהו יכול להיות בסדר או לא
בסדר, אני מאוהבת בה ולא יכולה להיות איתה! את יודעת מה זה
להיות במצב המזוין הזה שנתיים? לצאת עם אחרים, ליהנות כביכול,
כשיש לך מישהי בלב שתמיד, אבל תמיד תהיה שם?! כשאת יודעת שאיתה
זה הדבר האמיתי ושלא יהיו כאלה? וזה לא שהיא סתם שכחה, זה לא
שהיא לא מרגישה ככה, זה שם! זה תמיד שם... אבל היא לא מסוגלת
לחיות את זה! היא תמיד בורחת לי... תמיד מפחדת..."
"אם זה אמיתי זה יקרה. אני מבטיחה לך. את זוכרת מה שתמיד
אמרנו? שאם משהו צריך לקרות, אם משהו אמיתי אז הוא יקרה. יעלי,
תסתכלי עלי, זה יקרה."
חיבקתי את טליה, אמרתי תודה וחזרתי הביתה, חושבת שאם זה אמור
לקרות זה יקרה, מתחילה שוב לחיות את אותה ציפייה, את
התקוות.... מחכה...

זה היה באחד מהערבים של ינואר שנה שעברה, וכבר נובמבר, ואני
עדיין מחכה.