אף פעם לא התאמתי לשום מסגרת. מהיום שנולדתי אני ומסגרות זה לא
הולך ביחד,
ככה אני.
בגן השתעעמתי מהר למדי ומתוך שיעמום התחלתי להפחיד את הילדים
שהיו שם איתי.
ובי"ס? בי"ס כבר היה סיפור אחר לגמרי מובן שהייתי מתוחכם יותר
וכבר קצת יותר מנוסה, אבל מסגרת זו מסגרת. למדתי אומנות כמובן
ואפילו הרגשתי שייך לכמה זמן.
עד שהשתעממתי כמובן... ואז כרגיל שוב צרות והם גם טענו שהייתי
מחאתי, אז מצאתי את עצמי זרוק ברחובות על איזה קיר צועק את
המסר שלי לעולם עד שאיזה בחור קצת תמהוני מצא אותי.
הוא ניקה אותי קצת ליטש אותי הוסיף תחכום. למדתי ממנו איך
להעביר את המסר שלי
בצורה קצת פחות קיצונית ככה שעד שמי שניצב מולי הבין מה יש לי
להגיד לו, כבר הייתי לו עמוק בתוך הראש והוא לא שם לב כשנכנסתי
אבל הם שמו לב שלא יצאתי משם יותר.
בשלב הזה כבר הייתי בגלריות הייתי במוזיאונים נהייתי להיט.
אבל, מסגרת זו מסגרת
וגם ממנה נשבר לי, אז עברתי לאיזו דירה נחמדה ומושקעת בפריז,
התייחסו אליי דווקא טוב שם אבל כרגיל גם מזה נמאס לי. ואז
הגעתי לכאן.
עליית הגג שלי קצת מוזנחת קצת מאובקת אבל דווקא נוח לי כאן, אף
אחד לא מפריע לי לא אומר לי תתיישר תתנקה תסתכל על עצמך, דווקא
נחמד כאן, כנראה שאי אפשר לברוח ממסגרות כל החיים לא ככה? טוב
בכל זאת ציור או לא ציור? |