אבא חזר הביתה, הבשורות היו רעות, ראו את זה במבט שלו, זה היה
ברור.
כולם כבר ידעו במה מדובר, הם הבינו הכל כבר ברגע שנפתחה הדלת
כאילו המילים שלו רצו לפניו ובישרו את הידיעה הנוראה רגע לפני
שנכנס.
אני ישבתי בחדר, דאגתי ושמרתי שהדלת תישאר סגורה אבל תמיד
השארתי חריץ קטן כאילו זה החיבור היחיד שלי למציאות הקשה
שהייתה בבית, מעיין פיסת אמת בעולם של תמימות צעירה שעדיין לא
נופצה, אך אותו רגע כל כך קרוב, הרגע בו חייבים להיות מחוברים,
רגע הניפוץ. ההרגשה כבר צפה באוויר והחלה לחלחל דרך החריץ
הקטן, הקבוע. הדלת התחילה לזוז ודרך המראה צפיתי באחותי נכנסת
לחדר בצעדים מתוכננים אך חסרי כל תוכנית ידועה וכל זה כאילו
הזמן קפא, ממש בהילוך איטי שאם זה היה מבוים והיה ידוע מראש
איפה נקודת השיא מוצבת היה ממש אפשר לספור לאחור את המהלכים.
10 הדלת נסגרת ואחותי כבר בחדר, אפילו את החריץ כבר לא היה
צריך, המילים שאחותי עמדה להגיד ייצגו את כל המציאות בשבילי, 9
היא יושבת על המיטה לצדי, קצת נוקשה אך מנסה לשדר רך ותמימות
שכל כך נוגדים את הקרב ובא, 8 מניחה את ידה על כתפי ומקרבת
אותי אליה, לפתע אחותי שרק לפני כמה ימים רבה איתי על השלט
ורצה אחרי כמו ילד שנחוש בדעתו הקרינה כל כך הרבה בגרות, היא
נראתה כאילו מחזיקה עצמה שלא ליפול לרצפה ולהישבר, 7 לרגע
נשמתה נעתקת , 6 היא שואפת נשימה עמוקה, מרגיעה את עצמה וכל
התהליך רק הולך ומאט, כל נשימה, כל תקתוק שעון הכל כל כך מתוח
ומרוח כאילו נצח עובר בין רגע לרגע, 5 היא מחבקת חזק יותר
ולוחצת, 4 כבר אפשר לראות דמעה שמחכה ליזול בקצה העין אך היא
עוד לא נוזלת לא עד שהכל ייוודע, 3 "הכל יהיה בסדר" היא אומרת,
מנסה להכין את האדמה לסערה שהולכת לבוא, 2 אני קמה, מהלך לא
מתוכנן שכאילו פרץ מגופי בלי כוונה או מחשבה מוקדמת, היא קמה
אחרי, תופסת אותי חזק ומחבקת בכל כוחה כאילו מנסה היא לאומר לי
את זה בלי מילים רק ברגשות,
המילים נראות כל כך קרות שהיא מפחדת שהן ישרטו אותי, רוצה כל
כך להעביר את בצורה שאפשר לקבל את זה בהבנה אך זה בלתי אפשרי,
1 שתי מילים קצרות שהורסות, משנות והופכות כל מה שהיה עד
עכשיו, זה לעולם לא יחזור למה שזה היה, שתי מילים קצרות,
לעזאזל, שתי מילים קצרות, "אימא מתה", זהו אפס ופה הייתם
חושבים שעוברת נקודת השיא, מפה המתח יורד והכל נהיה קל ומובן
יותר, אבל לא, מפה זה ממשיך לתמיד ויש שאומרים שפה זה רק
מתחיל, הפיצוץ היה וניגמר אבל מפה, מפה מתנערים מאבק השריפה,
אוספים את השברים ומתאחים חזרה, ולא, זה לא קל או מובן או קצר
זה תהליך של נצח של כל דקה ושניה אבל פעם אחת בשנה, פעם יחידה
בשנה נזכרים בפיצוץ ושלמעשה הוא כבר היה וכל זה, זה תהליך של
החלמה והתמודדות עם הכל כך נורא... |
