אני רוצה לראות את הכל שטוף בלהבה
בוער בלבן, שורף את הנשמה
הזעם שניצת מפגיעת עיוורים
לפעמים אני גם רוצה לקטוע שבילים

כשאנשים מדברים, צריך להקשיב
כשעלוקה נצמדת לגרון, צריך לשבת בשקט
כשקוף מטפס לך על הגב, פנה לו מקום.
כי הדם שלי זרם
לתוך כל כך הרבה פיות פעורים
שלפעמים, אפילו הפנים שלי נהיים חיוורים.

אבל לפעמים מגיע הסוף
רעל שחדר לעצמות לפני כל כך הרבה זמן
השרירים שורפים ואפילו עלוקות צורחות
הפנים כולם זרים
כולם יורקים בפנים
מחסום של רעש לבן שאיש לא טורח לשבור

ורק אני תקוע שם בסוף, עם זעם שחור.

הפצעים מגלידים
לאט לאט, מחום פנימי הם נצרבים
מעלים אדים, רעל שחור, דם שדים
קשה למצוא בהם חיים
אני מחפש שרידים של נשמה חרוכה
ונתקע בעוד צרחה, עוד יקיר שצריך עזרה.

מקסם של סבל, מרחף מעל בור של דמעות
בעירת חומצה של זעקות
סלסולים של עשן מעל חומות של קוצים
כאן זה נגמר
כאן זה היה
ולשם אני הולך

אכזריות וכוחו של לב קר
שוכנים תחת כאב ולהבת זעם
אותו הכעס שהצית רגש במוות נרפה
אותו הכעס ששרף פלדה והתיך בשר

כאן אני, כאן העולם.
והעולם יורק לי בפנים
כי תמיד האמנתי שיש מקום לאנשים טובים.
וזה כל כך טפשי מצידי.
כי באמת רציתי לעזור.
כי באמת רציתי לתרום.
אבל אפילו לידידות, כבר אין מקום.

וכל מה שנשאר לי הוא אפר השריפה.