זכרונות  
קטע ליווי:  MANTRA מתוך BARAKA

תחילת ספטמבר. שנת אלפיים לספירה. סוף הקיץ.
זו התקופה היפה הזו  של לפני החגים. רגע לפני הסתיו. עוד מעט
יישבר השרב הכבד ויגיעו הרוחות הקרות ועמן העננים.  הכל נעשה
שקט יותר, שליו יותר, אפילו חגיגי יותר.  זוהי אווירה של רוגע
מתוק שכמו חודרת אליך לאט וממלאה אותך בתחושת נינוחות שכמוה לא
חשת מאז..בעצם מאז אותם ימים בדיוק אשתקד...
אך באותה שנה הייתה תקופה זו  גם תקופת דמדומים. השקט הזה שבא
וכיסה את הכל היה רק אשליה דקה לעתיד להתרחש בתוך זמן קצר..
הרוגע והשלווה היו עטופים גם בתחושת אסון מתקרב. אף אדם לא חש
בתחושה הזו. אולי רק הנביאים והציפורים..
בתקופת הדמדומים הזו פגשתי את יאנה. בתקופת הדמדומים הזו אהבתי
את יאנה. אהבה עזה וחדה, מטלטלת ומסערת חושים כסופה מתקרבת,
קולנית כהדי רעם רחוקים אך קצרה כמו הבזקי הברקים הנראים
באופק.  וסופה אכן הלכה והתקרבה, הלכה ובאה. ענני המלחמה
התקבצו באופק וברקי הדם והאש כבר נראו למרחוק.
זו הייתה שעת האהבה הגדולה
שעת האהבה הקצרה
שעת האהבה האבודה.  
זו הייתה השעה שלפני הסערה..


רחוב נווה שאנן, דרום תל-אביב. ערב יום שישי. החגיגיות השקטה
נמהלת באפרוריות ובזוהמה שמסביב.  צועד בין רוכלים הפורשים על
שמיכות חפצים שונים ומשונים- בגדים ישנים, נעליים מרופטות,
תכשיטים, מזכרות. דוכנים של להטוטני קלפים המחליפים במהירות
מסחררת את סדר הקלפים שלפניהם ומבקשים מהעוברים ושבים להמר
בכסף ולאתר את הקלף השונה, ואתה עוקב במבטך אחר התזוזה המהירה,
המהפנטת הזו ואתה אפילו לומד להבין את תנועותיו של הקלפן ואתה
כבר יכול לזהות בביטחון גמור את מיקומו של הקלף הנכון, והמחשבה
להעז ולהניח עליו את סכום הכסף הדרוש אף עוברת לשנייה בראשך אך
באותו הרגע מקדים אותך אחד מאלו העומדים לידך ומניח את כספו על
אותו הקלף בדיוק  והנה מסובב הקלפן את הקלף ומגלה, להפתעת
כולם, את טעותו של המהמר ולוקח במהירות את כספו וממשיך בהחלפה
המסחררת ואותו מהמר המום מאלץ עצמו להמר שוב ומפסיד שוב וכך
הלאה והלאה. ובאחת הפעמים אתה אף מתקן את המהמר, לגבי מיקומו
של הקלף הנכון וכאשר הופך הקלפן את הקלפים מסתבר כי אכן צדקת
והקלפן מבקש ממך, לעיני כולם, לקחת את הכסף, אפילו שלא הימרת,
ואתה מסרב בחיוך ובנימוס ועוזב את המקום.. אנשים מכל רחבי
העולם חולפים על פני, הולכים לדירותיהם הקטנות אשר בבניינים
הישנים והאפורים או סתם לשבת, באחד מבתי הקפה, עם כמה מחבריהם
לאומה ולהעביר את הזמן, עד לסופו של סוף השבוע, שאז יחזרו
לעבודתם המתישה והחדגונית.
וכך אני ממשיך וצועד על המדרכה המלוכלכת, מוסיקה רומנית עליזה
שמתחלפת במוסיקה מזרחית מסתלסלת שמתחלפת בקריאות בשפה האנגלית,
מלוות במבטא של ניב אפריקני כלשהו .

והנה אני מבחין בנער, גבוה ורזה, המציע את מרכולתו באמצע
הרחוב. אלו צעצועים. צעצועי ילדים צבעוניים.      הצעצוע הגדול
ואולי היקר ביותר הנו כלי מלא אורות, המשמיע צלילים שונים.
הנער ערבי, כנראה פלסטיני, לפי בגדיו ומראהו. לידו נמצאים עוד
כמה מחבריו, קטנים ממנו.
איש מוצק ונמוך, בריון של ממש, מתקרב אליהם ובמבטא רוסי כבד
מבקש מהנער לעוף משם. הנער מביט בו ומתנגד בשקט. חבריו של הנער
מסתכלים ושותקים גם הם. הרוסי המוצק מתקרב אל הנער עד שנעמד
מולו ובשלב מסוים מתחיל להכות בו ללא רחמים. הנער שומט את
הצעצוע שהחזיק, אותו כלי מלא אורות וצלילים ומנסה לברוח. "עזוב
אותי, עזוב אותי, למה באלימות!? די..למה מכות??!!". הוא זועק
בעברית מלווה במבטא ערבי, מבטא לא פחות כבד ממבטאו של הבריון
הרוסי. הרוסי דורך על הצעצוע הצבעוני וממשיך להכות בנער
הפלסטיני ללא רחם. הנער נופל והרוסי בועט בו. חבריו הקטנים של
הנער לא מעזים להתערב. בסופו של דבר הרוסי עוזב אותו וחוזר אל
חבריו היושבים בבית קפה סמוך.
הנער בוכה וחבריו עוזרים לו לקום.
אני מתקרב, מרים את צעצוע האורות והצלילים שנפל ומגיש אותו
לנער. זעם עז ממלא אותי מבפנים. הנער, בפנים דומעות, לוקח ממני
את הצעצוע ובודק את שלמותו. אישה זקנה, יהודייה, מתקרבת אליו
ומנסה לנחם אותו. אני אומר לנער כי איני יכול לסבול אנשים
כאלו, כמו אותו בריון, המכים כך סתם ללא סיבה, רק משום שהשנאה
העיוורת עוטפת אותם. לאחר מכן אני שואל אותו אם הוא רוצה שאני
אלך ואדבר עם אותו רוסי כדי שיסכים לכך שהוא וחבריו יוכלו
לחזור אל דוכנם ולהמשיך להציע את סחורתם הדלה. הנער מביט בי
ופניו המושפלות והדומעות מהנהנות לי בחיוב. אני מסתובב ומתחיל
לצעוד באיטיות אל בית הקפה ומייד מבין כי עשיתי טעות.. בשלב
מסוים אני נעמד מחוץ לבית הקפה, מביט על הבריון המשוחח עם
חבריו ואז פונה וחוזר אל הנער הפלסטיני וחבריו הקטנים. הם
מבינים כנראה שגם ממני לא תצמח הישועה ואז אני שומע אותם
מתייעצים ומחליטים ללכת ולמכור את הצעצועים בחוף הים. הם פונים
ונעלמים משם ואני פונה לעבר הכיוון השני וממשיך ללכת.

האם מה שראיתי באותם רגעים, באמצע המדרחוב של נווה שאנן, בערב
יום שישי חם של תחילת חודש ספטמבר, האם הטירוף העיוור הזה
היווה מין סימן לטירוף הכללי העתיד לטלטל בקרוב את הכל? אות
לאותה ריח איצפר, הרוח הצהובה עליה מספר אבו חרב הזקן
לגרוסמן, בספרו התיעודי, מלפני חמש עשרה שנים- הזמן הצהוב.  
הרוח הצהובה שתבוא בקרוב, משערי הגהנום, הרוח המזרחית החמה
והאיומה, אשר מגיעה אחת לכמה דורות ומלהיטה את האזור וכולם
בורחים מפניה אך היא משיגה אפילו את אלו המתחבאים במערות
העמוקות ביותר, והיא קוטלת את כולם..אחד אחד..
 איני יודע. כיום, ממרחק הזמן נראה לי שאכן כך. כיום, ממרחק
אותו זמן נראה לי כי גם אותה אשלייתיות שבאהבתי ליאנה היוותה
כמעין סימן מקדים לאשלייתיות הכללית העתידה להתנפץ כה בקרוב.

איני זוכר מתי, באותו ערב, נכנסתי למקום בו יאנה ישבה. איני
זוכר האם הייתי במקומות אחרים לפני שהגעתי אליה או שהיא הייתה
האישה הראשונה שראיתי באותו ערב. אך את מראה  של יאנה אני זוכר
בבהירות עד היום. יאנה הייתה כבת יותר משלושים שנה. היה גוון
נערי מסוים במראה פניה, בשיערה הבהיר והקצר ובמבטה היוקד.
כיום, כשאני נזכר בכך, היא אכן דמתה בעיני לפרטיזנית קשוחה ,
ללוחמת חופש ענוגה,  כאילו ונתגלגלה בה נשמתה  של זויה
קוסמודמיאנסקיה, אשר הייתה ידועה בתור "טניה" ואשר נתפסה על
ידי הגרמנים בדצמבר 1941, עונתה קשות ולבסוף נתלתה.  סרגיי
סטרוניקוב צילם את טניה זו,חולצתה הפתוחה, גופה הנערי, פניה
השלוות, עיניה העצומות ושיערה השחור הקצר מוטלים על פני השלג
הלבן. הגרמנים ריטשו את אחד משדיה, לפני שהבינו כי היא לא
עתידה לספק להם כל מידע, גם לא את שמה האמיתי, והוציאו אותה
להורג. לאחר מותה הפכה טניה לגיבורת האומה הסובייטית, בזמן
המלחמה הפטריוטית הגדולה, אם כי, בעיני אחדים, היא יכולה לסמל
גם את אכזריותו של העולם הגברי, הפותח במלחמות שנשים וילדים,
גם אם נוטלים חלק מודע ופעיל באותן מלחמות, תמיד יהיו
קורבנותיהן.
אני מניח שהיא חייכה אלי, כשהבטתי בה, כיוון שהייתי מעז לפנות
רק אל אלו שהיו מחייכות אלי. אני מניח גם כי בתגובה השפלתי את
מבטי.
את ההיכרות הראשונה איני זוכר. איני זוכר האם שוחחנו ואם כן אז
על מה. אבל אני מניח כי הייתה שם עדינות ובכל זאת מידה מסוימת
של תחושת קירבה.

אני כן זוכר שבפעם הבאה היא שמחה לראות אותי שוב. אפילו מאוד.

לא רציתי כי יאנה תדע זאת אך באותה פעם הבאתי עמי סכין
שוויצרית גדולה, שהחבאתי בין בגדי. אמנם הרגשתי מאוד שלא בנוח
לעשות זאת אך מראה התגרה שראיתי באותו אזור, כמה ימים קודם
לכן, והן העובדה כי הפעם הייתה זו שעת לילה מאוחרת ושוממה,
הביאו אותי למסקנה כי כדאי שאהיה מצויד בנשק כלשהו. אמנם לא
יכולתי שלא לחוש כמו אידיוט, לנוכח העובדה כי אני מסתובב
ברחובות תל אביב כאשר סכין גדולה תקועה בתוך אחת מנעליי
ומוסתרת על ידי שיפולי המכנסיים, אך מצד שני הדבר אכן נסך בי
תחושת ביטחון מסוימת, אף כי לא ידעתי אם אכן תהיה בי התעוזה
לשלוף את הסכין במקרה הצורך.
איני יודע מתי בדיוק התחיל בי אותו שבריר ניצוץ המעיד על הרגש
העתיד לבוא ולהתפתח. האם זה היה עוד כשראיתי אותה, בפעם
הראשונה. האם זה היה מייד בסיומה של אותה פגישה ואולי כמה ימים
לאחר מכן..  
ידעתי שבכדי ליהנות עליי לדעת כי היא עצמה נהנית.  ובכל זאת-
לא הצלחתי ליהנות. אולי משום שהייתי עייף מדי, אולי משום שחשתי
כי היא לא נהנית, לא כפי שהייתי רוצה שתיהנה, בכל אופן.  ואולי
מכיוון שבסופו של דבר הסיטואציה בה היינו הייתה בתוך קונטקסט
טכני למדי, קונטקסט בו אנו מצויים במגע אינטימי מבלי שממש נכיר
זה את זו,  וקשה היה להתעלם מכך.  ואולי, וסביר להניח שכך, היה
מדובר בשילוב של כל הסיבות הללו.

יאנה הופתעה מכך ורצתה להמשיך עד שאסיים אך אני חייכתי ואמרתי
לה  כי זה כלל לא מפריע לי וכי איני רוצה למשוך את הזמן מעבר
למותר. אולי רציתי להראות לה כי היה לי יותר חשוב להיות עמה
מאשר סתם להנות. נכון שלא היה הרבה טעם בכך והיא, מן הסתם, לא
חיפשה אנשים שירצו להיות עמה בגלל מי שהיא.
ואולי, בכל זאת, היה בכך טעם. קלוש אמנם, אך קיים.
נפרדתי ממנה, בהבטחה כי אחזור בקרוב, חזרתי לרכבי והתחלתי
לנסוע  לכיוון הבית.
איני יודע על מה בדיוק חשבתי בדרכי חזרה אך בדרך פתח- תקווה,
בדיוק כאשר עברתי על פני קניון עזריאלי השומם, החלטתי לפתע כי
אני רוצה לחזור אליה, לחזור תכף ומייד. לראות אותה שוב, לגעת
בה שוב, להרגיש אותה שוב, והכי חשוב- לענג אותה עד לנקודת
הרוויה המוחלטת. האם זה אפשרי? האם זה אכן יצליח? רוב הסיכויים
שלא ועדיין, הרגשתי כי אני חייב לעשות זאת.
בצומת הקרוב סובבתי את הרכב בחזרה לכיוון אזור התחנה המרכזית.
השתוקקתי אל יאנה. אל גופה הנערי, אל מבע פניה האוגר בתוכו ים
של סודות. וככל שהשתוקקתי יותר כך הגברתי את מהירות נסיעתי.
השעה הייתה עדיין שעת לילה קטנה ותל אביב שמסביבי כבר הייתה
אפילה ורדומה לגמרי. רק אנחנו היינו ערים: אני, שעשיתי את דרכי
בחזרה במהירות מסחררת ויאנה, שחיכתה לי מבלי לדעת זאת.