אני נכנס לאולם , מלא פרצופים מחייכים מוחאים לי כפיים , כולי
נרגש , נכנס ומתיישב על כסא המרואיינים , המראיין משום מה מאוד
דומה לאיך שנראיתי לפני 40 שנה , בגיל 30 , לא השתניתי מאז
יותר מדי , רק הזמן רץ , עוד אכזבות , עוד חרא ועוד מפחי נפש ,
שום דבר קיצוני.
המראיין מתחיל בדבריו : "קודם כל מזל טוב ליום הולדתך השבעים"
, הודיתי לו , למרות שלא הבנתי מה מזל טוב בזה בכלל... , מיד
הוא שאל אותי איזה רגע הייתי מציין בשבעים שנותי , חשבתי קצת
ואמרתי : "אין רגע ספציפי , הייתי רק מציין את הדקות האלה עם
בין אכזבה לאכזבה , בין כאב לכאב , את רוב הזמן הזה ביליתי לבד
עם עצמי בדיכאון על זה שאני לבד עם עצמי , אבל זה כאב מינורי
וכאן ההישג הגדול" , "נהדר!" הוא ענה עם חיוך רחב.
"ועכשיו , כמו בכל תכנית "חיים שכאלה" נזמין לכאן אדם מהעבר
שלך שבודאי תרצה לזכור , במקרה שלך זה בכלל יהיה מרגש , כי
ברגע זה אתה הולך לפגוש את מי... שהרס את חייך!!!" , מחיאות
כפיים סוערות בקהל , והוא ממשיך : "מה אומר לך הקול הבא?" ומיד
נשמעת צווחה אינפנטילית "קז'אקה!!!" , אני בהלם מוחלט , עדיין
לא נרגעתי , הבנתי מי הוזמן , הוא עלה על הבמה לאט לאט , הפיל
את המגבר ושבר כוס מים על השולחן , התיישב , המראיין ניסה
להציל את המצב : "כדי שהצופים יבינו , הפגשנו אותך עם עצמך
בגיל 10 , בואו ניתן לילד קצת לדבר"
הילד : "אני מאוד מאוד מאוד מתרגש לשבת כאן היום מולי , אני
מאושר לראות איזה גבר נהדר הפכתי להיות , שמחתי לשמוע על האשה
והילדים..." , מיד קטעתי אותו : "אני רווק , ללא ילדים
ובתול..."
הילד : "אהה...  , איש של עבודה , אז שמחתי לשמוע על המפעל
המצליח שאתה מנהל..." , שוב קטעתי אותו "איזה מפעל... , כולה
הייתי שומר בבתי ספר..."
הילד : "אהה... , אז שמחתי לשמוע על כל החברים המצויינים
שנשארו לצדך , הפכתי להיות מקובל!" ושוב קטעתי אותו : לא , עם
הזמן התנתקתי מכולם , כולם התקדמו עם החיים שלהם , אני נותרתי
מאחור ומרוב בושה התרחקתי"
הילד : "אז מה עשית לי?! , הרסת לי את החיים!" , שוב קטעתי
אותו : "לא אדיוט קטן של אמא , אתה הרסת לי את החיים , הרוח
שעפה לי מהמפרשים היא באשמתך , כל דבר קטן שעשיתי הזכיר לי את
הטעויות הגדולות שעשית ונסוגתי לאחור , אם זה לגשת בבטחון
לבחורה , אם זה לנסות להבין אם מישהו צוחק איתי או עלי , אם זה
בכלל להבין אם מישהו מסמפט או לא סובל אותי , הפלאשבקים של
השטויות שעשית הפריעו לי בלימודים אותם סיימתי בכישלון חרוץ ,
רבתי עם ההורים שלי שחשבו שהיית חמוד , אפילו אחותי לא הבינה
אותי" , הילד התחיל לבכות וסיים אחרי עשר דקות , מה שעצבן אותי
עוד יותר , עם עיניים דומעות אמר : "אתה לא יכול להאשים אותי
אלא רק אותך" , "למה?" שאלתי בזלזול והוא ענה : "כי אני זה
אתה!!!" , ברגע הזה לעיני הקהל המשתומם והמנחה שנרדם קפצתי
עליו והחטפתי לו מכות כאלה שלא חטף אפילו מהמקובלים של הכתה
וצעקתי : "אני זה לא אתה! , אני תוצר לוואי שלך!" , עזבתי את
האולפן כשהוא חבול ואיחלתי לו שיבכה הרבה לאמא ואבא , נשמתי
כבדות והתעוררתי...
קמתי בבהלה והסתכלתי על השעון , תודה לאל... , סוף 2002 , בן
19 וחצי ועדיין ניתן לאמר שכל החיים לפני , המועקה עדיין היתה
בלב , הרגשתי שאני חייב להתנצל בפני הילד הזה , ירדתי למטה
והתחלתי ללכת , הרגליים הלכו , לא ידעתי לאן הן מובילות אותי
אך לבסוף הבנתי , אל הבית הישן שלי , צלצלתי באינטרקום והילד
ענה , לא הבנתי איך , הרי עזבנו את הדירה לפני 4 וחצי שנים ,
הזדהיתי והוא נתן לי לעלות.
אבא ואמא לא היו בבית וטוב שכך , הייתי נבוך ושאלתי אותו מה
שלומו , הוא ענה "מצויין" וחייך את החיוך המזוייף שכל כך
מאפיין אותו , הבלגתי , ביקשתי סליחה על ההתנהגות שלי באולפן
והוא ענה שזה בסדר , העלינו קצת זכרונות :
אני : "זוכר איך שיחקת עם חברך הטוב בכאילו , כדורגל אחד על
אחד עם כדור טניס וכל גול שלו פסלת בטענת נבדל?"
הילד : "כן , מה זה לא היה נבדל?
אני : "נו באמת , באחד על אחד אין נבדל" , הוא שתק...
אני : "זוכר איך במסיבות , לפני שהפסיקו להזמין אותך התחלת עם
כל המכוערות של הכתה כדי שיהיה לך עם מי לרקוד כדי שתהיה יותר
מקובל?"
הילד : "כן , אולי יהיה לי סיכוי בקרוב"
אני : "כן , אני גם יודע עם מי וזה לא יעזור לך , אתה לא תהיה
מקובל בחיים" , הוא שתק...
אני : "אתה זוכר איך הסמקת בכוונה בחתונה של אחותי , כדי שכל
האורחים יחשבו שאתה רגשן?"
הילד : "לא נכון! , התרגשתי!"
אני : "אתה יודע שלא"
הילד : "לא נכון! , שקרן!"
התחלנו לקלל ולגדף וברגע שהנפתי עליו יד עצרתי , נרגעתי דקה
ואמרתי לו : "תשמע , יקח לי עוד זמן לקבל אותך כחלק ממני , אני
יודע שאתה בסך הכל ילד קטן שמפחד ורוצה אהבה אבל עדיין לא
הפנמתי את זה" , הוא שתק ויצאתי מהבית , התנשמתי כבדות
והתעוררתי...
עדיין סוף 2002 , עדיין 19 וחצי , אבל הפעם ער באמת עם
האנגאובר של לחץ רגשי , מתארגן וממשיך במחויבויות שלי עם משפט
אחד שמהדהד לי בראש : " אני חייב להשלים איתו , כלומר איתי ,
פשוט חייב..."