"המקום הזה נטוש כבר שנים" אמרה אחות של נעמה בפנים מבטיחות.
"גם אני יודעת..." תמכה רוח'לה. "מה פתאום, אתם לא יודות
כלום!" ענה להם גפן במבט מתנשא. "בטח שכן! אפילו איבא שלי
אומרת!" צעקה עליו אחות של נעמה. "אמא שלך לא יודת גם על מה
היא מדברת! אבא שלי אומר שיש פה משהו סודי סודי של הצבא. ואבא
שלי תמיד צודק!" גפן אמר, הוציא לשון. אחות של נעמה התחילה
לבכות. גפן הוציא עוד פעם לשון, והלך, מכדרר את הכדור הכחול
שלו. "אל תבכי, הוא סתם שקרן, אין פה כלום, את צודקת..." ניחמה
רוח'לה. "בואי ניכנס לשמה!" אמרה אחות של נעמה כשניגבה את
הדמעות והנזלת בשרוול. "לא 'צה..." רוח'לה אמרה. "פחדנית! אם
את ממינה לי, את תבוי, כי אין שמה שונדבר!" אחות של נעמה אמרה
בתוכחה (אבל היא לא ידעה שזה מה שזה, היא לא יודעת מה זה
תוכחה, היא רק בת ארבע וחצי...). רוח'לה פחדה, אבל לא מהבית,
היא פחדה מאחות של נעמה. כולם פחדו. רק גפן והבנים לא פחדו,
וגם נעמה לא. שתי הבנות נכנסו פנימה. "אני 'צה ללכת!" רוח'לה
אמרה לאחות של נעמה. "אני לא! שגפן הטומטום הזה יראה! הוא
ארנב! אנחנו לא, אנחנו בנות!" אמרה אחות של נעמה, כשהיא מחקה
דמות מסתורית מסרט לא ידוע, שבה הגיבור מהלך באפלה ומביט
סביבו, לא רואה דבר. "אני 'צה ללכת 'ע-ש-י-ו!!!" רוח'לה צעקה
עם טיפות של בכי. "מי שם?" צעק פתאום קול קשה ועבה. רוח'לה
התחילה לייבב. "אל תירו! אנחנו לא ממושות!" צעקה אחות של נעמה
בביטחון. האור נדלק, ומול שתי הבנות הופיע אבא של גפן, עם שפם
קטן כמו של חלב, אבל זה לא היה חלב. "מה אתן עושות פה ילדות?"
הוא שאל. "אנ'לא 'דעת... אני לא פחדנית כמו הבנים, אתה גם לא
יודע, אבל המקום פה נטוש כבר שנים, איבא שלי אומרת... אז תלך,
כי נטוש פה..." אחות של נעמה התחילה בהרצאה. "את רוצה שאני
אקרא למפלצת שלי ואז תראי שלא נטוש פה? זה מה שאת רוצה?" אבא
של גפן תפס את אחות של נעמה ביד. "ת'זוב 'תי! אני לא המלאך
שלך! רק של איבא ואבא!! אתה לא בצבא! גפב אמר שאתה אמרת שפה זה
צבא, אבל אני אמרתי לו מפיתום! זה נטוש פה, ואז הוא הוציא לי
לשון ואז..." היא המשיכה בהרצאה. בכיה של רוח'לה התחזק. אבא של
גפן עזב את אחות של נעמה וניגש אל רוח'לה."מה יש ילדה? את
מפחדת ממפלצות? כן?" הוא אמר ברכות פתאום. רוח'לה הנהנה, ניגבה
את הדמעות ומשכה באפה. "אז למה נכנסת? אה? למה נכנסת למקום
שאולי יש בו מפלצות?" הוא שאל בקול מפחיד. רוח'לה שוב בכתה
חזק. אבא של גפן הרים אותה והוציא אותה החוצה. "שלא תעיזי לספר
לאף אחד על מה שיש פה בפנים, אחרת המפלצת תאכל אותך!" הוא
איים, סובב אותה, וטפח לה על הישבן. היא ברחה בבכי. אבא של גפן
צחק וחזר פנימה. "מה איתך? את לא פוחדת ממפלצות?" הוא שאל,
בזמן שהתיישב על כסא ומזג לעצמו משקה כתום-שקוף. אחות של נעמה
לא רצתה שהוא יחשוב שהיא ארנבה, אז היא אמרה "מפ'תום, אני לא
מפחדת מכאלו דברים, זה של תינוקות...". "אה.... אני מבין..."
הוא אמר ושתה, ומזג עוד מהמשקה הכתום-שקוף. "הו מפלצת...." הוא
קרא. "מה 'תה עושה?" היא שאלה בפאניקה. "שומדבר... רק קורא
למפלצת שלי... את לא מפחדת, את גדולה..." הוא אמר וחייך, חושף
שלוש שיני זהב. "נכון... אנ'לא 'פחדת..." היא אמרה עם דמעות
בגרון.

ביום למחרת אחות של נעמה ציירה ציור. "מה ציירת?" שאלה אותה
הגננת. "מה זה? סבא טוביה?" אמא של נעמה ואחותה שאלה. "לא, זה
מפלצת..." השיבה אחות של נעמה.