"הוא נכנס אל החדר, פסיק, שהיה באותה שעה הומה אדם. נקודה.
הוא נכנס לאט, פסיק, בקפידה, פסיק, בחשש... רגע, תמחק את זה,"
הוא אמר, "תכתוב במקום, הוא נכנס מלא בטחון, פסיק, בראש זקוף
ועיניים זורחות, פסיק, כאילו זו הפעם המי-יודע-כמה שהוא נכנס
לחדר הזה. נקודה. כאילו הוא הכיר כל אחד מהאנשים שבחדר, פסיק,
כאילו שכל אחד ואחד מהם העריץ אותו ועוד רגע יתנפל עליו בשאלות
לשלומו ובלחיצות יד נרגשות.נקודה." הוא עצר לרגע והביט
מהחלון, שהתנשא למרומי הקומה העשרים ושלוש בבניין בו עבד. הוא
צעד שני צעדים לאחור, כשהבעה בלתי מוסברת על פרצופו, מעין הבעה
כזו מלאת תקווה, הוא נראה  מהורהר... "תמשיך לכתוב - אבל לאף
אחד לא היה אכפת. נקודה. הוא צעד לאותו החדר, פסיק, בציפייה
שכל הראשים יסתובבו לכיוונו, פסיק, ובעצם, פסיק, אף אחד לא שם
לב שנוסף עוד אדם לחדר שוקק החיים. נקודה. כל השיחות שהתנהלו
במעגלים מצומצמים באותו החדר המשיכו. נקודה. למען האמת, פסיק,
דבר לא השתנה מעצם כניסתו, פסיק, חוץ מהעובדה כי אדם אחד,
פסיק, שישב קרוב לדלת הכניסה, פסיק, השתעל קלות ומלמל משהו על
זה שנהיה צפוף. נקודה. הוא התיישב על אחד הכיסאות, וניסה
להשתלב בשיחה. אבל אף אחד לא שמע אותו. אף אחד לא ראה אותו. אף
אחד לא התייחס אליו. דבר לא השתנה. הוא שקע בהרהורים על עצם
העובדה שהוא לא משנה דבר, וכיצד זה יתכן, הרי הוא אדם, ועוד
אחד מוצלח, כך לפחות הוא חשב, ויש לו ידע רחב על הנושא המדובר
בשיחה, הוא בעצמו היה בחיל האוויר כשהיה צעיר יותר - כאן תוסיף
שלוש נקודות. הוא תהה כיצד זה יתכן, פסיק, שכל כך הרבה אנשים
נמצאים באותה השעה בחדר, פסיק, ודווקא ממנו לאף אחד לא אכפת.
נקודה. הדבר רק העצים את הדיכאון העמוק שהנ"ל היה שרוי בו...
בעצם, במקום 'הנ"ל' תכתוב... רגע, לא, תמחק את כל השורה
האחרונה... זה לא טוב" על פניו הצטיירה הבעה זעופה. הוא גמע
מעט מכוס הוויסקי הסקוטי, שאחז בידו. הוא התיישב על ספת העור
הצופה אל החלון, נראה מרוצה. "תמשיך לכתוב - הדבר הקשה עליו
להמשיך ולשבת באותו המקום, פסיק, אז הוא החליט לעשות סבוב קצר
בחדר. נקודה. רק באותו הרגע הוא שם לב כמה גדול החדר, פסיק,
וכמה רבים הם האנשים. 'כל כך הרבה אנשים, ועדיין אני לא משנה
שום דבר לאף אחד', הוא חשב. הוא מצא עצמו פתאום עומד ליד
החלון בקומה העשרים ושלוש של אותו הבניין. הוא הסתכל על העולם
הנשקף ופתאום חלחלה לתודעתו ההבנה המוחלטת. הוא לא משמעותי לאף
אחד בעולם. הוא סתם אדם חסר חשיבות, עם אישיות מציקה, שאינו
ראוי לחברה, הרי אשמתו היא, שלא מתייחסים אליו, זה מכיוון שהוא
פשוט מיותר, ויתרה מזאת, לא רק שהוא לא תורם לדבר, הוא אפילו
מפריע. הוא עמד על אדן החלון והסתכל מטה, על המדרכה רבת
התנועה. הוא חיכה לרגע שלא יהיה אף אחד מתחתיו, כדי שלא יפריע
לאנשים בדרכם, ובדיוק כשראה שיש מרווח קטן בין קבוצות האנשים
הפוסעים ברחוב, הוא קפץ. הוא נחת בחבטה על המדרכה, ובחור אשר
טייל מחובק עם חברתו והיה ממש שני מטרים ממנו רטן 'אוף, עכשיו
נצטרך לעשות סיבוב וזה יאריך לנו את הדרך בארבע שניות...'
בקומה העשרים ושלוש, באותו החדר, ליד החלון, עמדו שני אנשים
ושוחחו ביניהם: 'ראית את ההוא שקפץ עכשיו?' שאל האחד את השני
'לא, מי?' ענה לו השני. 'סתם אחד, שממילא לא היה ראוי
לחברה...' השיב לו הראשון. 'אה, אז יופי, במילא היה פה
מחניק, עכשיו יש קצת יותר אוויר - כאן שוב שלוש נקודות ותסגור
את המרכאות' " לפתע נשמעה דפיקה על דלת החדר, "כן" אמר האיש
הישוב בספת העור. לחדר נכנסה בחורה בשנות העשרים המאוחרות
לחייה, לבושה בחליפת חצאית בכחול נייבי. "אדוני," היא אמרה,
"עברתי פה ושמעתי דיבורים שלך, אז רק רציתי לבדוק שאף אחד לא
מפריע לך והכל בסדר". "כן, הכל בסדר, תודה גליה" הוא ענה.
"אין בעיה אדוני, אני אשאיר אותך לבד"