"רק אני אתה ואלוהים נמצאים כאן".
אמר עודד סמל המחלקה.
"אתה מזהה את העמוד שליד החבית (?)"
"כן המפקד !" (עניתי ממושמע)
"שלושים שניות, הקפת את העמוד והיית כאן בחזרה בהקשב,
שלושים זוזזזזזז"
כל כך נאיבי מצידי, לא ידעתי שלא משנה כמה אתאמץ, לסמל הוקצב
זמן מוגדר מראש לתזז אותי, הוא מבחינתו ניסה למצות איתי את זמן
ההענשה, כמובן שהוא מי שלקח זמנים וגם אם עמדתי בזמן הבלתי
אפשרי, רק הוא ואלוהים ידעו מכך.
בשיא כוחי הרב ניסיתי לעמוד במשימה,
הגעתי מתוח ודרוך לשמוע אם הצלחתי לשבור את השיא הקודם (32
שניות).
"31 שניות, כמעט יאיר, כמעט, אבל כמעט לא סופרים , 30
זוזזזזזזזזזזזזזז"
ככה במשך כשעה וחצי קרע לי את הצורה, הבעיה היתה בחיילות היתר
שלי, באובססיה לעמוד במשימה באשר היא, לא, לא אני אשבר, את
העובדות האלה לא לקח הסמל בחשבון, יצא מהנחת מוצא שאשמר לא
להרוג עצמי ממאמץ כמו שכולם עושים, כפי שגם הוא עשה כשהיה
טירון.
הרגל שלי השמיעה קנאק, הרגשתי כאילו עוד שנייה נעל הצנחנים
האדומה מתפקעת לנוכח הנפיחות שהצטברה בתוכה.
לא אמרתי מילה, המשכתי צולע וניסתי לעמוד בזמן הבלתי אפשרי,
כנראה שמכסת הזמן הסתיימה כי הסמל סיכם:
"יאיר אתה בושה וכלימה לחיילות סיבולת והשקעה, אתה סרט של שחקן
אחד, כדי להיות צנחן אמיתי תצטרך להתאמץ ולהקריב קורבן, לא
עמדת במשימה, התייאשתי ממך ומהצגות הצליעה שלך, תזכור, תזכור
שאתה חייב לי, תזכור שאתה חייב לי את העמוד הזה בשלושים שניות,
אנחנו נפגש פה מחר יאיר, אני אתה ואלוהים אני אתה ואלוהים, אני
אתה ואלוהים, עכשיו טוס למחלקה שתי דקות זוזזזזזזזז"
הפעם אני לקחתי לעצמי את הזמן, רצתי צולע בכל הכח, כאבי התופת
איימו לעלף אותי אבל לא ויתרתי, נלחמתי נגד השעון ונצחתי אותו,
הגעתי בדיוק שנייה לפני הזמן, קרסתי על הריצפה והתבוססתי בשבר
ההליכה שהפך לשבר פתוח.
עצם הקרסול נשברה, עד כדי כך שקרעה בבשר, כאבי תופת בלתי
נתפשים, לא בכיתי, כי אני גבר, כי אני חייל, כי אני לוחם.
עודד הסמל הגיע אחרי כמה דקות, היה בשוק חש אשם, אבל  רק אמרתי
לו שעמדתי בזמן, הראתי לו את הסטופר האלקטרוני שבשעון מרוח
בדם, כולי התבוססתי.
עודד כל כך נלחץ, חשש שמא יריתי בעצמי, ירה מחסנית מלאה של
נותבים- סימן לחייל פצוע קשה, רופא הבסיס הגיע בדקות והתריע
שמדובר בשבר פתוח.
התעקשתי שלא לעזוב את הפלוגה והחלמתי מהר כנגד כל הסיכויים.
שבועיים אחרי שחזרתי לפלוגה ומאחר שלא הייתי בכושר מלא ולא
יכולתי ליטול חלק בתרגילים כמו כולם, נודבתי למשימות מנהלתיות
שונות, ביניהן ללוות את עודד הסמל כמאבטח, בדרכו עם הרכובה
מסנור לבסיס אספקה סמוך.
בדרך התהפכנו עם הג'יפ, שנינו נקלענו להלם קל ואבדנו הכרה
מהמכות, אני התאוששתי קודם, לא נחבלתי בכלל למעט מכות יבשות.
הסמל נפצע קל יחסית מרסיס זכוכית גדול שחדר את בטנו.
גררתי אותו לצד הכביש מאחורי חורבה ערבית קטנה.
אינסטינקטיבית פרמתי את התחבושת האישית מכיסי ושמתיה על פצעו
השותת לעצור את הדימום, וידאתי דופק נשימה, קיבעתי את ראשו
בתנוחה שתקל עליו לנשום ורצתי לקשר שבג'יפ:
ביעילות קרת רוח עליתי מול המבצעים והודעתי :"משנה דרדר פרח
(פצוע) על ציר אנגליה בלגיה, דרוש תורן (רופא) דחוף "
מייד אחר כך נפל לי האסימון, רק אני הוא ואלוהים כאן, אני הוא
ואלוהים. לקחתי חתיכת זכוכית משמשת הג'יפ המנופצת ורצתי אליו.
"אני אתה ואלוהים, אני אתה ואלוהים" אז שדרגתי ושרתי קופץ
מעליו כמטורף:
"אני אתה ואין אלוהים,
אני אתהההההה ואין אלוהים,
אין,
אין,
אין אלוהים,
אין אין אין אלוהיםםםםםםםםםםםםםםםם"
עודד כמעט התעורר, קרעתי מעליו את התחבושת ונעצתי לפצעו את
חתיכת הזכוכית הגדולה, סובבתי אותה, חלקי מעי נזלו ומשכתי
בהם.
צרחתי :
"אין, אין, אין אלוהיםםםםםםםםםםםםםםם
אני אתהההההההההההה,
ואין אלוהים.
אין
אין
אין
אלוהיםםםםםםםםםםםםםםםם."
אני חושב שבשלב זה אולי מפאת הכאב חזרה אליו הכרתו והבין שאני
עויין אותו.
ברקע שמעתי את מסוק הרפואה,
שלפתי את הזכוכית וחבשתי פצעו מחדש.
רכנתי עם ידי החזקות על חזו ו"עיסיתי" את ליבו, למרות שפעם,
בדיוק- כדי לעצור בעדו,
עודד השתעל דם ואני המשכתי והמשכתי, נשימתו פסקה קודם, הצלחתי
לשבש אותה, הכל תחת שאני שר בטירוף:
"אני אתהההההההה ואין אלוהים,
אין, אין, אין אלוהים,
אין
אין
אין אלוהיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם."
כשהמסוק נחת על הקרקע המטורשת תוך סיכון אפילו, כבר לא היה לו
גם דופק, מת קלינית.
ירקתי לפיו כדי שיראה כאילו ניסיתי להנשימו מפה לפה, והמשכתי
לעסות אותו לשם ההצגה.
הצוות הרפואי ניסה במכשיריו להפיח בו חיים לשווא,
כשעברו למכות חשמל הבנתי שזה סופי.
"ניסתי לעזור לו, ניסיתי להציל אותו", שמתי עצמי לבוכה.
"אני יודע" חיבק אותי הרופא באבהיות .
"עשית את המקסימום, כל הכבוד, בוא, נחזור לבסיס, בוא נעשה
סיבוב במסוק".