"כשלא היה כבר את מי להאשים,לא אותך, לא את אף אחד. ישבתי
כתבתי שיר ורצחת לי אותו כששרת. התנשקנו,אני חושב, בחדרי כל
המדרגות. הקיץ ההוא כישף אותך ואותי מאוד"


"אתה יודע שבשקיעה, אם ממש ממש מקשיבים אז אפשר לשמוע את הרגע
שבו השמש שוקעת בים?"
ואיזה קול יש לרגע הזה? אני שואל ומרגיש איך אני עורג אליה
יותר ויותר עם כל שניה שעוברת. קול כזה, היא מחייכת בילדותיות,
אחר מכל קול שאתה מכיר. ובכל זאת, אולי ישנם מספר קולות דומים
לו? אני מנסה. דומים לו אך לא כמוהו בדיוק. כשם שאין שני אנשים
דומים בדיוק בכל העולם. היא אפילו לא מהססת, ואני חושב באותה
השניה שלפצח את הקוד הגנטי היה קל יותר מאשר אותה. היא מחזירה
את מבטה להצגת הערב שהשמש מספקת לנו ומשאירה אותי עם האתגר.
אולי כמו הקול של דשא שצומח? שותקת. אפילו לא מצמוץ. אולי כמו
הקול של מצמוץ? מנידה ראשה לשלילה. אתה יכול להגיע הרבה יותר
עמוק מזה, היא מאתגרת יותר ואני חש איך משהו בי נמס בפנים.
אולי כמו הקול של עצים בשלכת ברגעים בהם נושרים מהם העלים
האחרונים? שוב שתיקה. אולי כמו הקול של הרגע בו נפתחים כל
הפרחים ואפילו הביישנים ביותר, ביום בו מתחיל האביב? חיוך, אבל
לא יותר מזה. אולי כמו הקול שיש בעובדה המטורפת שאישה בהריון
נכנסת לחדר לידה לבדה ויוצאת שניים? כעת היא כבר צוחקת ואפילו
נוגעת בי בקצה היד. השמש ממשיכה במשחק המוקדם שלה ושעון החול
שלי ממשיך לטפטף. אני נשען לאחור על המרפקים. ביד אחת אני
מכווץ מעט את מצחיית הכובע שלראשי והעיניים שלי מלטפות את גבה.
מתחת לגופיה מציץ לו קעקוע של פרפר כחול, והגיע הזמן לנסיון
הבא שלי. פרפר, אני אומר לה, אם תרדוף אחריו לעולם לא תשיג
אותו, אך אם תשב רגע בצד קיים הסיכוי שיבוא וינוח על כף ידך.
שוב חיוך לבן שמוסיף לשקיעה אלמנט חדש. המבט בעיניה דורש כעת
את ההסבר והקונוטציה לשיחתנו. אולי אצליח להפתיע אותה עכשיו,
אני חושב. פרפר, אני ממשיך בטון החלטי ומסביר, הוא היצור הכי
חופשי. הכי לא שייך למקום אחד. אם כך, היכן גר הפרפר? אני שואל
ומנסה למצוא בעצמי את ההקשר אבל היא טיפה יותר חכמה ממה שחשבתי
ובלי להתאמץ עונה "בבטן". ובבטני שלי אלפי פרפרים. אני כמעט
מתייאש, מוריד את מצחיית הכובע מעט למטה על מנת להסתיר זוג
עיניים שמסגירות הכל. אז...אולי הקול הזה שאני מחפש הוא קול
משק כנפיו של פרפר, טהור וראשוני כל כך?  זה היה הניסיון הכי
חזק שלי. כעת היא מחייכת אלי. בדיוק אלי. אני מעלה את המצחיה
חזרה ואת פני מעטר חיוך של ציפיה. אולי, אבל לא בדיוק היא
חורצת. ומה כן בדיוק? אני כבר מתחיל לאבד את הסבלנות. פייה,היא
אומרת וסותמת בנונשלנטיות משהו את 5 הדקות האחרונות של אימוץ
הגלגלים הכי אפורים שלי, כאילו לקחה ביס אחרון מארטיק וזרקה את
העטיפה לפח. פשוט וקל.
מיד תבין שלא כל כך קלטתי ותסביר שהקול הוא אכן של משק כנפיים
אבל לאשל פרפר, אלא של פייה. כי פרפר הוא כמעט בכל מקום ופייה,
רק אםממש ממש תאמין בה וממש תקשיב טוב טוב, היא תתקים עבורך.
בדיוק כמו הנגיעה של השמש בים.

יום אחד, בעתיד הרחוק או הקרוב, אני אשב בתחנת אוטובוס מתפוררת
או אמתין בתור למשהו משעמם ולא חשוב ואז איזכר ברגע הזה שאנחנו
חווים כעת. הרגע בו השמש נוגעת בים. הרגע בו השמים נצבעים
בסגול אינסופי. רגע שבו התגשמו עבורנו דברים כי האמנו בהם. שבו
היא לימדה אותי שיעור קטן על אמונה ופיות.
או אז אותו רגע אפור וחסר משמעות ייצבע בסגול הזה של השמש
ויהפוך כל כך שונה מכל רגע אחר לפניו.

היא מחייכת חיוך של ניצחון, אבל כעת תורי לירות מהשרוול. אני
מוריד את הכובע לגמרי , כך שעיני חשופות לחלוטין עכשיו ואני
נועץ אותן בכחול עיניה, שדרכן משתקפת לי השמש בעשרים השניות
האחרונות שלה ביום המיוחד הזה. את הרגע הבא אני אצור עבורה.
הרגע הבא יהיה אחד אחר וצבעוני ששולים ממחסנית הזיכרון ביום
אפור ולח.
אולי כמו הקול שיש לגעגוע, געגוע למשהו שעדיין לא קיים. טהור.
ראשוני. מוחלט. משהו שרק אם נאמין בו -יחד- הוא יתקיים
עבורנו.

השמש נעלמת אל תוך הים. אם אני אתאמץ אני אוכל לשמוע אותה שם,
במעמקי המצולות, מחייכת להנאתה על כך שיצרה עבור שני אנשים
שלומדים להאמין - זיכרון ורוד.