רק מי שהרגיש את הפגיעה של המטאור בכדור הארץ יוכל להבין מה
הרגשתי...
תארו לעצמכם: אתם חיים אתם חייכם, לא מפריעים לאיש, לא מצפים
לכלום...
השמש זורחת בוקר בוקר באותו נתיב....
הרוח נושאת את ריח הים...
הציפורים מצייצות...
האצבע הקטנה של הרגל נתקעת תמיד באותה פינה במשקוף...

ופתאום-
רעד נוראי עובר...מלטף את גבכם ומעביר בכם צינה... השמים
מאדימים ומחשיכים לסירוגין... מליוני נקודות אדומות מתפוצצות
ממעל ונופלות לכוונכם, מאיימות להטביע אתכם בגלים הגבוהים
שסביבכם... אתם עוצמים עיניים, משתדלים לא לראות, אך המראות
חרוטים עמוק בפנים... סותמים את האף בשתי אצבעות, מנסים לשמור
על מעט האוויר שמאיים לפוצץ את הראות, משתדלים לא לטבוע
ויודעים שהמאבק אבוד מראש...

ואז שקט-
אתם פוקחים עיניים באיטיות, כמו התפללתם שלא יגיע הרגע...
מביטים סביב בצער ותדהמה... בוחנים את המצב החדש אליו נקלעתם,
מנסים להבין איך לעזאזל ניתן לנצל אותו לטובה...
אבק ורוד מרחף מסביב... שברי חייכם מתגלגלים על הקרקע, רוקדים
בקצב הרוח כמו צחוק לאיד... אתם מאמצים את אוזניכם טוב טוב,
מנסים לקלוט את מנגינת השגרה אך אפס, אין כלום, שקט.

כן... רק מי שהרגיש את הפגיעה של המטאור בכדור הארץ יוכל להבין
מה הרגשתי, ביום שהפסקתי לבטוח באבי...