יום אחד אתה קם בבוקר, והכל נראה לך אותו הדבר. אתה מרגיש בערך
בן שמונים ככה, אבל יודע שבכל זאת אתה תקוע איפשהו בין עשרים
לשלושים.לפעמים אפילו איפשהו בגיל ההתבגרות..
בכל זאת, משהו שונה. אתה לא מצליח לשים את האצבע על הדבר הזה
ששונה וכל כך לא מורגש. איכשהו אתה כבר מוצא את עצמך בדרך
לאמבטיה, כמו ריטואל קבוע. אתה אומר לעצמך שכוסאמוק, עוד חצי
שעה אתה מחוץ לבית, ולמה לעזאזל הדבר הזה כל כך מטריד אותך...
המים קרים ואתה מחכה שיגיעו המים החמים. בנתיים אתה קופא, מנסה
לשחזר מה שונה הבוקר, אתה עדיין לא מצליח להבין מה הולך פה..
ואז אתה יוצא מהמקלחת ורואה את הכלבה שלך. היא מכשכשת בזנב
ומסתכלת עלייך בעיניים הכי בורקות שיכולות להיות. אתה אומר לה
בוקר טוב, מחייך אליה ומלטף אותה, ואז ממשיך לכיוון החדר
להתלבש. אתה חושב שאולי משהו קרה לכלבה שלך, אבל מבין מהר מאוד
שזה לא הכיוון ועוזב את זה. ואיך שאתה פותח את הארון לקחת משהו
ללבוש, אתה מרגיש מין ריקנות שכזו בפנים, כאילו אכלת משהו רע
והבטן מתהפכת. אתה מרגיש ממש ממש רע ואז מתחילות
הסחרחורות...שוב אתה והשטויות שלך. אז אתה חושב שאולי היום
תשאר בבית, אבל מבטל את הרעיון מהר, כי אתה בטוח שתשתעמם. פאק,
איפה הגרב? ואז אתה רואה שהכלבה לועסת אותה. אתה צועק על הכלבה
שהיא מטומטמת והיא שוב מסתכלת עליך במבט אוהב ומכשכשת. אתה
חושב שאולי היא תכשכש כל החיים שלה ומתי כבר היא תפסיק להיות
כל כך נאיבית.. ואז אתה מבין שלכלבים אין כזה שלב. ואיכשהו אתה
מסיים את כל ההתארגנות המאסיבית שלך לקראת היציאה, והרעיון של
לצאת תוך חצי שעה כבר ממזמן לא רלוונטי, ואיך שאתה חושב שעכשיו
הכל בסדר - הריקנות הזו חוזרת אליך, ואתה כבר חלש מדי כדי
להלחם בה. הבת זונה תפסה אותך לא מוכן, שיט. אתה מתקפל על
הריצפה, שוקל לבכות, שוקל להתאבד. אתה מקיף את עצמך במחשבות
אובדניות על מהות הקיום, על הסיבה שיש חיים מבלי להסתכל איך
הכל התחיל. אתה לא מבין שאין להכל כוונה, שדברים פשוט קורים.
ואז הכלבה שלך באה ומסתכלת עליך, ואיכשהו אתה קם ומתנער מכל
ההרגשה האחרונה. ואיך שאתה מושיט את היד לידית של הדלת אתה
פתאום מבין את הכל. והכל נראה כל כך פשוט. אתה מנסה להדחיק ולא
לחשוב, אבל איך שהוא המחשבה חומקת לך לראש, מסתננת לה אל המוח
ומהדהדת לה. אתה כבר לא מאוהב.