אני מאט קצת את המכונית. "אתם רואים את הבית הזה?", אני מצביע
בידי, "ההוא עם התריסים הירוקים?" אשתי, בתי ובני משרבבים את
צווארם מבעד לחלונות המכונית ומחפשים בעיניהם את הבית. "שם,
בקומה רביעית, איבדתי את בתוליי".
בתי (בת שלוש עשרה) מסמיקה ומצחקקת, בני (בן עשר) שואל: "מה זה
בתוליי?", אשתי תופסת את ראשה ונאנחת. אני מתחיל להסביר לבן
שלי מה זה בתולים ואיך מאבדים אותם. שלושתם עדיין מביטים
לכיוון הבית המתרחק. "בסדר", הבן שלי קוטע את הסברי, "ידעתי את
זה. רק לא ידעתי שאומרים את המילה הזאת גם על בנים, כי אין להם
קרום".
אשתי חוזרת לעשתונותיה: "תגיד, אתה השתגעת? זה מה שיש לך לספר
לילדים?"
"מה את רוצה?", אני מתגונן, "הורים צריכים להראות לילדים
מקומות משמעותיים בביוגרפיה שלהם, זה מחזק את הקשר".
"לא כאלה מקומות", היא מסננת.
"אז מה את רוצה שאני אראה להם? איפה נפלתי מהנדנדה כשהייתי
ילד? זה ישעמם אותם".
"בן כמה היית?" הבן שלי שואל בסקרנות.
"מה? כשנפלתי מהנדנדה?"
"לא, כשאיבדת, נו, אתה יודע"
"זהו", מתפרצת אשתי, "אולי באמת תתן להם פרטים, ילדים צריכים
לדעת דברים כאלה, לא? אולי תספר להם את הפרטים המדוייקים"
"בחייך", אני אומר, "איזה פרטים? את חושבת שאני זוכר פרטים? זה
היה לפני עשרים שנה, מה את חושבת? שאני זוכר משהו?"

שקרן, שקרן. הכל אני זוכר. ועוד איך אני זוכר. איך היא באה אלי
בהפסקה וסיפרה לי שההורים שלה נוסעים ביום שישי לבית מלון
בטבריה - עד היום צירוף המילים "בית מלון בטבריה" מעביר לי רטט
ענוג בגב - ואיך חיכיתי אחרי זה, איך ספרתי את השעות, איך
התביישתי להסתכל לה בעיניים בבית-ספר. ואז, כשכבר היינו בחדר
של ההורים שלה, איך היא פשטה בתנועה חלקה אחת את החולצה, בלי
לכבות את האור, ואז התחילה לרעוד. ואיך אני רעדתי. ממה רעדנו?
מתשוקה? מפחד. מיראה.

אנחנו נוסעים עוד כמה רגעים בשקט, אני מדליק את הרדיו ומציץ
סביבי. הבת שלי הורידה את משקפי-השמש על עיניה והצטנפה בפינת
המושב האחורי, אשתי עדיין עוטה על פניה את הבעת האיך התחתנתי
עם האדיוט הזה, רק הבן שלי פוגש את עיני דרך המראה. אני מחייך
אליו, והוא מחייך אלי בחזרה. כך אנחנו ממשיכים כמה שניות לחייך
אחד לשני דרך המראה.
"תעשה לי טובה", נוהמת אשתי, "תסתכל על הכביש".
אני מסתכל על הכביש. שום דבר לא קורה על הכביש. אני מחזיר את
עיני אל המראה. הוא עדיין מחייך אלי. אני מחייך אליו בחזרה.
ואז הוא קורץ לי.