אני יושבת בחדר עם כוס קפה ותוהה מה אתה עושה עכשיו, אם אתה
ישן, או עושה שיעורי בית, או אם אתה עם זאת שפגשתי כשנתקלנו
אחד בשניה ברחוב שמאחורי הסופרמרקט.
אתה חייכת אליי חיוך של אושר אמיתי והיא היתה כל כך שונה ממני,
היא ממש יפה.
הייתי אומרת לך את זה, אבל לא נפגשנו מאז.
אותה דווקא פגשתי לפני שבועיים וקצת דיברנו עלייך, היא באמת
אוהבת אותך, כמעט כמו שאני אהבתי.

ממש חם בחוץ, ולמרות שכל יום נעשה יותר חם, אני מתעקשת להתלבש
לפי התחזית שאומרת שהיום ירדו הטמפרטורות ויהיה מעונן חלקית.
יכול להיות שבאמת נהיה יותר קריר, אבל אני בוערת ורועדת והכל
בו זמנית. אולי אני אלרגית לסתיו, אם אפשר להגדיר את זה סתיו.

ניקיתי את הארון ומצאתי את החולצת גולני שלך, עדיין יש עליה את
הכתם מהפעם הזאת שנרדמנו בים.
רציתי ללבוש אותה אבל הריח שלך נדף ממנה והייתי חייבת למהר
ולהוריד אותה. תהיתי אם תרצה אותה בחזרה, את החולצה הזאת,
מהלילה הזה בים. היא שוכבת בארון, עם מכנסי הכדורגל שלך, ועם
הגומיות שהבאת כדי שאני אעשה לך צמות.
לפעמים נדמה לי שמישהו שתל ראיות שיעזרו לי לפענח את כל זה,
אבל אני מביטה בכל מה שהיה פעם שלך ואחר כך שלנו ועכשיו של
הזיכרון וכלום לא מסתדר לי בצורה הגיונית.

היום בכלל לא אכלתי, ונרדמתי רעבה. זכרתי לעשות קניות, אבל לא
הלכתי, היה עמוס בחוץ והכל הפחיד אותי, כמעט נדרסתי.
רצתי בחזרה הביתה, הורדתי מהר את כל הבגדים וזחלתי למיטה.
לא נרדמתי, התהפכתי לכל הכיוונים ואפילו מצאתי בחריץ בין המיטה
לקיר את השרשרת שקנינו בפסטיבל ניצנים.
"חצי את, חצי אני" אמרת ונופפת בשרשרת שחורה שעליה היה תלוי
פיס ענק וכסוף, "כל כמה זמן נתחלף, בבקשה" התחננת ואני הסכמתי.

מזמן כבר הייתי אמורה להעביר אותה אלייך, אבל אתה נתת לי לשמור
אותה. או שפשוט שכחת ממנה.
נרדמתי בסוף, בסוף אני תמיד נרדמת, העייפות מכניעה את המחשבות
האינסופיות עלייך.

בבוקר כשניסיתי לקום מהמיטה דרכתי על השרשרת ששכבה שבורה
למרגלות המיטה שלי, מכריחה אותי להכיר במציאות שאתה כבר לא חלק
ממנה.
הבית היה שקט מתמיד כשיצאתי, בבית ספר צחקתי עם כולם, הם לא
יודעים שאתה כבר לא אוהב אותי.