הרחק הרחק במקום לא ידוע יושב לו איש אחד לגמרי לבדו.
אנשים לא מבקרים אותו, ואין הוא מדבר בטלפון, הוא לא שולח
מכתבים ולא מקבל אי-מיילים.
מחוסר כל היה האיש למעט דף אחד ענק ועפרון אחד ענק.

והאיש הזה היה יושב לו ימים ולילות מצייר, ומצייר.
בתחילה הוא צייר את השמיים- כחולים ומלאי עננים, ואח"כ הוא
צייר את האדמה. הוא הוסיף את השמש המזהיבה ואת הירח הלבן ואת
הכוכבים.
ביום אחר הוא הוסיף את העצים והפרחים, שיקשטו את אדמתו
הבתולית.
בנוסף לאלה הוא הוסיף גם בע"ח, מכל הסוגים- קטנים, גדולים,
מעופפים, זוחלים, דגים, מכרסמים, טורפים וצמחוניים.
הוא הסתכל על הציור שלו בהשתוממות (ולשם כך היה עליו לטפס על
הר גבוה מאוד בגלל גודלו של הציור...), אך הוא הרגיש שמשהו
חסר, שמשהו אינו מושלם בציורו.
הוא ישן על זה בלילה ובבוקר, לאחר שהתלבט עוד קצת הוא החליט
לצייר ייצור שכמותו- אדם.
הוא עמל על האדם וצייר אותו בדיוק מושלם (הוא עשה זאת ע"י
התבוננות בהשתקפותו על פני המים).
הוא היה מאושר, וחשב שהציור שלו מושלם, ויפה מכל.
לאחר התבוננות ממושכת בציור, חשב האיש שאולי האדם בציור יהיה
בודד לבדו, ולכן הוא החליט לצייר לו חברה.
הוא לא ידע בדיוק איך וכיצד לצייר את האשה (כי הוא מעולם לא
ראה אשה), אך לאחר שהשקיע מחשבה מרובה בדבר יצר את האשה, שתהיה
לאיש חברה.
הוא החליט לקרוא להם, לשני האנשים אדם וחוה, ולמקום אשר יצר גן
עדן.
האיש לא ידע שהעפרון שלו קסום וכאשר הוא מסיים לצייר הוא מפיח
בציור רוח חיים, וכל היה - והכל החל להיות חי ואמיתי.

הצייר לא ידע יותר מה לצייר, הוא חשב על כך ימים ולילות ולא נח
לרגע.
דעתו נטרפה עליו.
הוא צייר לאדם ולחוה מחשבות, יצרים ורגשות.
הוא החליט לצייר עולם מחוץ לגן העדן שלו, ולתוכו הוא גרש את
אדם וחוה, ואסר עליהם לחזור בשנית לגן העדן (בגלל איזה ציור של
תפוח, ואזה נחש).
אדם וחוה יצרו עולם משלהם, ללא הצייר שיצר אותם (שהסתכל עליהם
מלמעלה והעלים עין ממעשיהם, ודאג רק לטפח את גן העדן שלו).
עולמם של אדם וחוה היה קודר ואפור מלא הרג, תאוות בצע, חטאים
ושנאות.
למרות כל זאת, לא התערב בוראם בעולמם של אדם וחוה ונתן לו
להיאכל מבפנים.
וכך באמת היה...

והכל, בגלל ציור אחד גדול של אלוהים...