אני שונאת ימי הולדת. נקודה. לא הרבה יודעים את זה עלי.
בעצם... רק מעטים שהיה להם מספיק אכפת להקשיב לי כמה דקות
יודעים את זה עלי.
למה, אתם שואלים? אני יודעת שימי הולדת הם דבר שמח בעיקרון.
כולם שמחים איתך, זה היום שלך- אתה מלך ליום אחד, מקבלים
בלונים ומתנות, יש כאלה שחושבים שיש לך זכויות מיוחדות ביום
הזה, מה יש פה לא לאהוב? הקטע הוא, שאני, בנוסף לכל זה, יודעת
גם שכל יום הולדת שהיה לי מאז שאני זוכרת את עצמי לא היה לי
טוב.
מה זאת אומרת "לא היה לי טוב"? זאת אומרת שכל יום הולדת הייתי
עצובה, או מדוכאת או שנורא התאכזבתי או שמשהו רע קרה. בין אם
זה בגלל תאונה של חבר קרוב, ריב עם חברות או סתם מחלה שתוקפת
בפעם הראשונה ב-10 שנים דווקא ביום הולדת שלי, אף פעם לא היה
לי טוב. זה הגיע למצב שבו אני לא רוצה שיהיה לי בכלל יום
הולדת. אני לא רוצה עוד יום שאני מקווה בו לטוב באופן מיוחד
ותמיד קורה להפך.
זה הגיע גם למצב שבו אני שונאת ימי הולדת של אחרים, רק בגלל
שאני שונאת לראות איך הכל הולך להם טוב ולדעת שכשזה יגיע לתורי
הכל ישתנה.
פיתחתי לעצמי גישה לעניין: לא להתלהב מימי הולדת, אבל לא
להראות לסביבה, כדי שלא ינסו לשפר את ההרגשה שלי.
במשך שנים השיטה עבדה לי טוב. הייתי נותנת לכולם להתרגש בשבילי
ביום ההולדת שלי אבל אני בעצמי רק הייתי מעמידה פנים. ואז,
כשקרה משהו רע לא הייתי מופתעת, ויותר מאוכזבת או עצובה.
אז כמו שאמרתי, זה עבד לי טוב כמה שנים אבל אז משהו השתנה.
ביום ההולדת האחרון הייתה לי הרגשה טובה. אני לא בטוחה איך זה
קרה. בימים שלפני הייתי מדוכאת כרגיל אבל אז- יום לפני, היום
שאמור להיות הכי קשה, פתאום השתפר לי המצב רוח. אני לא יודעת
אם זה בגלל שיעור מאוחר שהתבטל או פגישה מאוד מהנה עם חברים
טובים או נסיעה ספונטנית לכפר סבא. אני רק יודעת שב-18.10,
בשעה 1:15 אחרי חצות, כשהפכתי לבת 16 הייתי שמחה, הייתי מאושרת
הייתי... כל שאר ההרגשות שאמורות להיות בימי הולדת.
באותו בוקר ההרגשה הטובה נמשכה. תודות לבילוי מהנה עם חברות
בקניון, החזרה הביתה ולמצוא את החבר מחכה לי ובלונים בחדר
הייתי בטוחה שבכל זאת יש דבר כזה יום הולדת טוב. חשבתי שאחרי
שנים גם לי זה יקרה.
טעיתי. מאותו רגע בצהריים שבו העזתי לקוות שיום ההולדת הזה
יהיה באמת Sweet Sixteen הכל התחיל להתדרדר. זה התחיל בריב עם
החבר הכי טוב, המשיך בהתאכזבות קשה מהחברות וכעס על חבר טוב
נוסף.
ניסיתי, באמת שניסיתי לא לקחת את זה קשה, אבל לקחתי. ניסיתי
לעבור הלאה, אבל נתקעתי. בסך הכל ביקשתי ש"יום הולדת שמח" לא
היה סתם ברכה. מסתבר שזה כן.
הצניחה במצב רוח הייתה מדהימה. נפלתי מהשמים לריצפה. רציתי רק
להסתגר בחדר ולבכות, לשחרר את הכל ולהרדם, לעבור הלאה למחר.
מחר יום חדש. אבל החבר לא נתן לי.
רציתי לשלוח לכולם הודעה שידעו איך הם גרמו לי להרגיש ולגרום
להם גם להרגיש רע אבל לא יכולתי. כנראה שזה לא באופי שלי לגרום
לאנשים להרגיש רע בכוונה. חבל שזה כן היה באופי שלהם.
החלטתי שאני לא שמה זין אל אף אחד, שאני בכל זאת אצא ואהנה.
ובאמת כך עשיתי, וגם היום למחרת היה נהדר, אבל זה לא שינה
כלום. את היום המיוחד שלי הם הרסו. ההרגשה הטובה ושמחה נעלמו
כלא היו ואני נשארתי עם הרגשה של "איזו טיפשה, למה קיווית ליום
הולדת טוב?, למה להיפגע שוב?" באמת למה? אין סיבה. הפעם למדתי
את הלקח. לי אין יום הולדת שנה הבאה.