אבא בחדר העבודה

אמא במטבח, אופה עוגה

אחותי באמבטיה, מתאפרת

סבא בבית המלאכה. טובע במיטה הרחבה, עטוף סדינים בהירים. הקיר
מולו כולו חלון, מכוסה ברובו בוילון חיוור, שקוף כמעט, כך שאור
השמש העז לא יצרוב את עיניו הכהות. בחלק הבלתי מכוסה, סבא אינו
רואה את כר הדשא המתפרס שבחוץ, את חורשת ירוקי העד מעבר לגדר
העץ שעשה, התפוסה בצמח מטפס. הוא רואה השתקפות של גבר מבוגר -
קרח, זעיר בתוך מיטה שתופסת כמעט את כל שטח החדר. מוקף משני
עבריו בשידות ומדפים, עמוסים בקבוקונים וצנצנות, שעטו גוון
ירקרק בזגוגית החלון, בתוך כל הלבן הלבן הזה. סבא עיף מאוד,
עוצם עיניו, נאנח בשתיקה.

אמא נכנסה לחדר. היתה לה דקה, בעוד העוגה בתנור. היא סגרה את
הוילון לגמרי, החליקה את המצעים בזהירות. הרימה אניצים קטנים
מהרצפה, סידרה את התרופות, בעודה בוחנת את התוויות, תוהה מה הן
אומרות. מזמן לא שאבו פה, חבל שאי אפשר לעשות זאת עכשיו. עמדה
לרגע והביטה בחוסר שביעות רצון בקירות, שגיבוב צפוף של תעודות,
תמונות וכלי עבודה שנים, הסתיר אותם לגמרי. למה אי אפשר לעשות
משהו לגבי זה? כבר התרגלנו לגמרי אחרי כל השנים.

בכלים האלה בניתי את הבית הגדול, אמר סבא. אמא הטלטלה באחת
מהרהוריה. אתה לא ישן? שאלה, ומיהרה להדק את הסדינים ולהסיר
לכלוכים קטנים מאיזור רגליו. עבדנו בשדה הפתוח, לפעמים גם קצת
בלילה, הוסיף סבא, התחלנו בבית המלאכה. טוב שתנוח, כדאי שתישן
קצת, אמא מלמלה בהיסח דעת, תוך שהיא עוברת בחדר. אתה יודע מה
קורה היום, נכון? כדאי שתנוח. סבא הביט בה לרגע קצר. היא יצאה
מהחדר, סוגרת את הדלת מאחוריה בזהירות. לפני שיצאה לגמרי, עוד
חשבה שאולי בכל זאת כדאי לשאוב, אם תספיק.

היא מיהרה במעלה המדרגות. הטלפון צלצל, ואמא כבר הרימה את
השפופרת במסדרון של הקומה העליונה. הלו - הצד השני רשף פצפוצים
ונקישות. הלו! היא כמעט צעקה. אמא, זה אני. אה, שלום (או כך זה
נשמע). אני יוצא כרגע משדה התעופה. מה? אני י-ו-צ-א מבן
גוריון, עוד מעט בבית. אה, טוב, תגיע מהר (דווקא צריך זמן
בעצם, חשבה, אולי עוד אספיק לשאוב). אז אני בדרך. טוב. אז בי.
להתראות.

לאן רציתי להגיע בעצם? אה, כן, חשבה אמא, ופנתה לעבר האמבטיה.
היא לחצה על ידית הדלת, אבל היא היתה תקועה. היא לחצה שוב,
ועדין הדלת לא נפתחה. בסוף, דפקה על דלת האמבטיה. יש כאן
מישהו? קראה. כן, אני כאן, אני כאן, אמרה אחותי. טוב, לא צריך
לצעוק. את צעקת, לא אני, השיבה אחותי, ומרחה את השפתון בקפידה.
טוב, עד מתי את שם? אמא, אל תנדנדי לי, אני אצא כשאני אסיים.
ומה אני אמורה לעשות עד אז? אמא! טוב, טוב, אני לא אפריע לך.

לאן עכשיו? אמא פסעה בהיסח דעת לאורך המסדרון העליון, ואז
האיצה צעדיה ונכנסה לחדרה. היא התיישבה ליד שולחן האיפור.
עיניה רפרפו על התכשירים והמשחות, ונחו לרגע על תמונתה שניצבה
בצד השולחן. היא ואבא עמדו שם מחובקים ביום חתונתם. אמא היתה
כל כך צעירה אז! פניה חלקות מתמרוקים, העור בהיר במראהו הטבעי.
בגדיה חגיגיים, הבד מתפתל בקפליו עם חמוקי הגוף. על צווארה
ענדה מחרוזת פנינים פשוטה.

ראית את המפ.. מה? אמא הסתובבה. ראית את המפתחות שלי, במקרה?
אבא חזר, מודד כל מילה רגועה. את המפתחות שלך? אמא אמרה לאט,
קולה נמוך. לא, לא ראיתי. שתיקה קצרה השתררה. אני מחפש אותם
כדי לפתוח את חדר העבודה, שנוכל להכין אותו. טוב שלא הוצאנו את
המיטה משם, למרות שעברו כמה שנים, חסך לנו זמן, עכשיו שהוא
מגיע. כן את צודקת, אבל מה נעשה, אני לא מוצא אותם. אולי סמדר
יודעת איפה הם. טוב, אני אשאל אותה.

אבא יצא מהחדר, והלך לחדרה של אחותי. הוא הקיש על הדלת
במתינות. אין תשובה. הקיש שוב. עדין אין תשובה. אבא התלבט
לרגע, עומד מול הדלת הסגורה. אצבעותיו רפרפו על הידית, אבל הוא
משך אותן, ונסוג צעד אחד לאחור, מעיין בפתח. אז, שמע רעש
באמבטיה. הוא דפק על דלת המקלחת. סמדר, את ש.. שוב פעם?! אולי
תעזבו אותי בשקט, אני מנסה להסתדר פה, אוף, הפלתי את השפתון.
הכל בסדר? שאל אבא, מה אמרת? אני בסדר, הכל בסדר, למה אתם
דופקים על הדלת כל שניה, אני גומרת עוד דקה. טוב, את לא יכולה
לתפוס את האמבטיה כל היום, אנשים אחרים צריכים להשתמש בה גם.

אבא פנה לאחור.. ואז נעצר, ודפק שוב על הדלת. סמדר? מה?! מה?!
ראית את המפתחות שלי, במקרה? מה פתאום שאני אראה את המפתחות
שלך? אין לי דברים יותר טובים לעשות? אז לא ראית אותם? לא, לא!
אוקיי, בסדר, רק.. תסיימי מהר, טוב? בסדר, אבא, בסדר.

אבא עמד לרגע, ואז ירד במדרגות. שקוע במחשבות, כמעט ומעד על
האחרונה, אבל התיישר, המתין רגע, מקשיב, ואז נכנס לבית המלאכה.
כמעט על קצות האצבעות, הקיף את המיטה הרחבה, עיניו משוטטות על
השידות והשטיח. אתה יודע, שזה היה בית המלאכה שלי פעם? שאל
סבא. חשבתי שאתה ישן, אבא נאנח. כאן עשיתי את כל התכנונים וחלק
מהעבודה, היה חם מאוד, במיוחד בקיץ. אבא, במקרה ראית.. התחיל
אבא, ואז תפס את עצמו. לא נורא, הייתי מאוד חזק, פיזית, הייתי
יכול לעמוד בהרבה. אבא, אל תתרגש, בסדר? תחזור לישון. אבא יצא
מהחדר, וסגר את הדלת מאחוריו ברחש קל בלבד.

איפה לחפש עכשיו? שאל עצמו אבא, והחליט לנסות בחדר הכביסה, אלא
שאז צלצל שוב הטלפון. הלו? הקו פשוט נורא, אני לא שומע, מה
אמרת? אבא, זה אני, אתה שומע אותי? כן, בקושי, אני שומע משהו.
אבא, תשמע, אני לא בטוח שאני בכיוון הנכון, עברתי את הצומת
הגדול ליד העיר. עברת את מה? את הצומת הראשי ליד העיר. רק כמה
שנים אתה לא נמצא, וכבר שכחת הכל, בשביל זה שלחנו אותך לסיים
בית ספר לרפואה בארצות הברית, אה? אבא, נו, אני מגיע עוד רגע
למחלף, מה לעשות? טוב, טוב, תרד במחלף, תסתובב ותעלה מחדש
בכביש בכיוון השני, והפעם תרד בצומת ותפנה ימינה אחרי הסיבוב.
לפנות לאן אחרי הסיבוב? ימינה, ימינה, איפה שכתוב מרכז העיר.
טוב, אני חושב שהבנתי. תוכל להסתדר משם? כן.. אני חושב שאני
אגיע עוד כמה דקות. יופי, יופי, אז נדבר אז. מה? לא חשוב,
תתרכז בנסיעה, להתראות.

אבא החזיר את השפופרת על כנה, עומד באמצע הסלון. ידעתי שהייתי
צריך לאסוף אותו בעצמי. אבל היה צריך להכין את החדר. הוא העביר
את עיניו לאורך הסלון, מבלי למקד מבטו בחפץ מסויים, עד שנפלו
על הדיוקן שמעל לכורסה. אביו עמד שם, בן ארבעים-חמישים, שערו
מלא ואדום בוהק. בן דמותו, למעשה, אם רק היה לבוש בגדים הולמים
יותר, במקרה. קול צעדיה של אחותי, היורדים בתפתוף מהיר
במדרגות, עורר את אבא מהרהוריו. דלת חדר הכביסה נטרקה ברעש
מאחוריה.

המפתחות, כן! אבא נעמד מול פתח החדרון, וכחכח בגרונו. את
שומעת? לא היתה תשובה. הוא הקיש קלות על הדלת. את שומעת? כן,
ענתה אחותי קלושות. את זוכרת את המפתחות, כן? אהה, אמרה אחותי.
טוב, אז אם תראי אותן, תגידי לי, טוב? אהה, שבה ואמרה.

איפה שמו את השמלה הזו, שאלה אחותי את עצמה, כשהיא עוברת
בזריזות על הערימות המקופלות. מכנסיים, תחתונים, כפפות, עוד
מכנסיים מרשרשות, גופייה, גרביים, אהה! היא הרימה בסיפוק את
שמלתה הלבנה המחוייטת, גזרה מאוד בשלה. כן, שווה בהחלט להחליף
לזה, למרות שכבר התאפרה. בסך הכל, זה אירוע די מיוחד. היא
הניחה את הבגד בקפידה על זרועה, שלא יתקמט,ופנתה החוצה, מסיטה
עם רגלה הצידה את המכנסים המרשרשות שחסמו את היציאה מהחדר.

היא עלתה במרוצה במדרגות, ונכנסה לחדרה, לבה פועם מעט במהירות
מהמאמץ. היא השילה במהירות את החצאית והחולצה, ולבשה את השמלה
בקפידה, דואגת להרחיק את הבד מהפנים. צעדה קדימה אל המראה,
בגובה אדם, שתפסה את הקיר לצד מיטתה. נכון, ציינה לעצמה
בסיפוק, הרבה יותר טוב ככה. גופה בלט, מעוצב היטב, מבעד למתאר
הארוג.

תקתוק רם נשמע בדלתה. אני לא יכולה ככה! צעקה. אתם לא תעזבו
אותי בשקט כל היום? אני כבר לא תופסת את האמבטיה כבר, מה אתם
רוצים? מה את מתעצבנת, מה, את השארת את חדר הכביסה בבלגאן
מוחלט, אי אפשר למצוא שם כלום. תעזוב אותי אבא, אתה לא יודע
שהיום יום מיוחד, למה אתה רב איתי היום? אני אסדר את זה מאוחר
יותר, בהזדמנות. באמת, אני, במקרה, צריך את המפתחות עכשיו, את
לא מבינה? מה אתה עושה כזה ביג דיל, רעש כזה?

אמא יצאה למסדרון. מה כל הצעקות האלה? שאלה. טוב, אני מחפש,
הוא מגיע כל רגע, והיא.. אוי ואבוי! קטעה אמא את דבריו. העוגה!
מה עם העו.. התחיל אבא לשאול, אך אמא כבר ירדה במרוצה במדרגות.

ואז נשמע צלצול.

אחותי הרימה את השפופרת בחדרה.

אבא ענה במסדרון העליון.

אמא עשתה זאת בסלון.

אלא שהיה זה פעמון הדלת שצלצל, למעשה.