יש מן שמועה שכזו שמסתובבת כאן בזמן האחרון ומבטיחה לכולם שיש
עוד תקווה לחלומות. האמת, ותודו שאני צודקת, זו שמועה די
מוזרה. בד"כ שמועות נוטות להטעות אנשים או לסבך להם את החיים,
אבל השמועה הזו היא משהו מיוחד, היא נעימה לאוזן.
שלשום הלכתי ברחוב בין המון אנשים שמיהרו לכל מיני מקומות שבטח
עכשיו נראים נורא מיותרים, ושמעתי את השיר האהוב עליי. תוך כדי
הליכה והאזנה הבטתי סביב. הרעש של הרחוב לא הציק לי כלל הפעם
מפני שמילות השיר שהתנגן ברוגע באזני הדהדו בחוזקה וגברו על
אימת הרחוב.
גברים מזיעים, עייפים מיום עבודה קשה, מותשים מחיים ארוכים של
דאגות ולחצים, עושים את דרכם בתשישות אל ביתם הקטן באיזו שכונה
מוכרת ,שם וודאי מחכה להם אישה ומספר לא מבוטל של ילדים. נשים
עצובות מתרוצצות בכל עבר על עקבים גבוהים שהורסים להן כל חלק
בגוף כבר שנים, חושבות לעצמן וודאי ברגעים אלה שלא תמיד שווה
להיות יפה. אוטובוסים רעשניים עם נהגים עצבניים, ובצדק אם
יורשה לי לציין, עוצרים בתחנות ואוספים בקושי את האנשים
שנדחפים אל תוכם בדוחק נוראי, משאירים אחריהם צינורות ארוכים
של זיהום אוויר ושתיקה עצבנית מלאת מתח ופחד.
בין כל ההמולה תפסתי לי איזו פינה פנויה על איזה ספסל צדדי
והתיישבתי. הבטתי סביב והכל נראה לי שונה. לידי ישבה ילדה קטנה
עם שתי צמות ותיק אדום, כנראה חכתה לאמה או אביה שיאספו אותה
הביתה. לידה ישב איש מבוגר ועישן סיגריה שהסריחה את כל האזור.
פעם זה נראה לו דווקא נורא נחמד לעשן. השיר האהוב עליי הסתיים
לו עוד לפני שהספקתי להתרכז בו באמת, בגלל כל ההמולה והכל,
והיה לי פתאום נורא עצוב. הסתכלתי בילדה שישבה לצדי וגם פניה
הפכו עצובות לפתע. האיש המבוגר שהיה עסוק בהרהורים על הטיפשות
שהייתה בו בצעירותו, הפסיק בבת אחת להרהר ופניו הפכו רציניות
וקודרות.
הורדתי מעליי את האוזניות וניסיתי לשמוע איזו שיחה שניהלו בלהט
שתי נשים שעמדו מולנו. היה קשה להבין בדיוק מה הן אמרו בגלל
שעברו בינינו לפחות שלושה אוטובוסים ושני אנשים עם כלבים שנבחו
אחד על השני בתוקפנות נוראית. מה שבכל זאת הצלחתי לשמוע זה קטע
קצר מאוד שהספיק לזעזע אותי לחלוטין ואף גרם לי להזיל כמה
דמעות.
האישה המבוגרת בין השתיים חיבקה את האישה הצעירה, ונגבה את
הדמעה מלחייה. "יהיה טוב", אמרה לה בקול חזק המשתדל לא להישבר,
"אני כאן".
האישה המבוגרת הודיעה לפני כמה דקות לאישה הצעירה יותר שהתחילה
מלחמה. בעלה של האישה הצעירה נשלח לפני שעתיים להלחם וביקש
מהאישה המבוגרת, שהתגלתה כאמה של האישה הצעירה, להיפרד ממנה
בשמו, כי הוא שונא פרידות. בעלה של האישה הצעירה הבטיח כי הוא
יחזור תוך שבוע, מקסימום שבועיים, והכל ייגמר, שלא תדאג, באמת,
אין סיבה. הוא יודע לשמור על עצמו. תמיד ידע.
האישה הצעירה הביטה באמה ופרצה בבכי. האימא חיבקה את בתה
והבטיחה לה שיהיה טוב. הבת חייכה חיוך עצוב וחיבקה את אמה.
בינתיים בצד השני של הרחוב הוריה של הילדה הקטנה עם הצמות
והתיק האדום באו לאסוף אותה. על פניהם היה ניכר שהם מודאגים.
הרדיו במכוניתם נשמע בחוזקה והשדרן הודיע כי כוחותינו יגויסו
בהמוניהם בימים הקרובים. אחיה של הילדה הקטנה, שגם הוא בעצמו
עוד ילד, גויס גם הוא הבוקר.
הילדה הקטנה נכנסה למכונית והם נסעו להם למקום לא ידוע.
הרחוב כולו הפך בבת אחת לעצוב, קודר וקר. היה זה אמצע יולי אך
צמרמורות של הלם עברו בכולם. אנשים נעצרו, התיישבו על הרצפה
ובכו. חלק שרו, חלק חיבקו אחרים, וחלק ישבו והביטו סביבם. נראה
היה שכל מה שהיה צריך כדי לעצור את הזמן הוא להכריז על מלחמה.
אם היינו יודעים את זה קודם יכול להיות שאפילו היינו מביימים
מלחמה רק כדי לגרום לכולם לעצור סוף סוף ולחשוב על כמה החיים
הם יקרים. לגרום לאנשים מכל הגוונים ומכל הטעמים לשבת באמצע
היום על מדרכה ולבכות, או לחבק, או לשיר.
לחצתי "ריפיט" על הדיסקמן בשיר האהוב עליי ושמעתי אותו שוב.
"אני מביט מהחלון וזה עושה לי די עצוב
האביב חלף עבר לו, מי יודע אם ישוב
הליצן היה למלך, הנביא נהיה ליצן
ושכחתי את הדרך אבל אני עוד כאן"
דמעה נוספת עזבה לה את עיניי והחליקה בעדינות אל אפי. כולם
הביטו בי נדהמים. אולי שמעו את השיר, אולי נבהלו מהבכי העדין
שלי, או שאולי משהו בי היה שונה כל כך עד שמשכתי את תשומת ליבו
של כל הרחוב. עכשיו כשאני חושבת על זה אני מבינה שבאמת היה
משהו שונה. הייתה בי אמונה, היה בי חלום.
הורדתי את האוזניות והבטתי בכל האנשים. עברתי אחד אחד והבטתי
לו בעיניים עם הדמעה העדינה שלי. בלבי כבר חלחלה לה האמונה
ובנפשי התעורר לו חלום מתוק על שלום. כי אחרי מלחמה חייב לבוא
שלום, הוא פשוט חייב לבוא. מלחמה אינה פותרת דבר, וזה ידוע.
אולי עכשיו, אחרי שננסה את דרך המלחמה, נמצא את דרך השלום.
עשיתי סיבוב ארוך של מבטים בפני האנשים הנדהמות ולאחר מכן
הבטתי לשמים, על אלוהים. ביקשתי ממנו בעיניי שיסלח לנו, ושיעשה
עמנו חסד. אלוהים קרץ אליי ונתן לי חיוך מרגיע. עכשיו ידעתי
שאני צודקת בתחושתי.
נעמדתי בזהירות על הספסל, תחילה מהססת ואחר בטוחה ויציבה,
פתחתי את פי, ועל אף שאני לא ריטה וגם לא רמי, התחלתי לשיר את
מה שעל לבי. שרתי ברגש, בעוצמה, שיר מהלב, שיר שבא מתקווה
למשהו אמיתי. הדמעה שעל לחיי התייבשה ויכולתי לראות שהאנשים
המרותקים מרגישים שאותה דמעה חודרת לה בעדינות אל ליבם ומחממת
אותו.
שרתי להם את כל השיר האהוב עליי, שרתי כאילו הייתה זו תפילה,
כאילו היה זה נאום בחירות משכנע במיוחד. האנשים הביטו בי בכבוד
וסוף סוף ראיתי בהם אהבה. זו הייתה פעם ראשונה שבאמת ראיתי
אהבה, ולא רק חלמתי עליה. את הבתים האחרונים שרתי בחוזק
ובפזמון האחרון כולם שרו איתי וזו הייתה התפילה הגדולה ביותר
שנשמעה אי פעם:
"...שם למעלה בשמים עננים לומדים לעוף
ואני מביט למעלה ורואה מטוס חטוף
ממשלה של גנרלים מחלקת את הנוף
לשלהם ולשלנו ומתי נראה את הסוף
הנה בא נשיא מצריים, איך שמחתי לקראתו
פירמידות בעיניים ושלום במקטרתו
ואמרנו: בוא נשלימה ונחיה כמו אחים
ואז הוא אמר קדימה, רק תצאו מהשטחים
ויהיה טוב, יהיה טוב
לפעמים אני נשבר
אז הלילה, הו, הלילה
איתך אני נשאר
אני מביט מהחלון לראות אם כל זה אמיתי
מביט מהחלון וממלמל את תפילתי
עוד יגור זאב עם כבש ונמר ירבץ עם גדי
אך בינתיים אל תוציאי את ידך מכף ידי
כי יהיה טוב, יהיה טוב
לפעמים אני נשבר
אז הלילה, הו, הלילה
איתך אני נשאר
אני מביט מהחלון, אולי מגיע יום חדש"
בזמן האחרון יש מן שמועה שכזו שמסתובבת כאן ומבטיחה לכולם שיש
עוד תקווה לחלומות. השמועה הזו כבר לא נראית כל כך מוזרה אתם
יודעים? ונראה לי, נראה לי שאני הפצתי אותה.
יהיה טוב.
הציטוטים מתוך "יהיה טוב"/יהונתן גפן |
