אני מסתכל עליו ורואה את עצמי,
וזה כל כך עצוב.
אני לא רוצה להיות כמוהו, אבל אני יודע שאני כן.
הוא מסכן.
הוא אולי לא יודע את זה, אבל אני בטוח שלפעמים המחשבה הזאת רצה
בראשו.
ואני לא רוצה להיות כמוהו.
אין לו שום דבר באמת חשוב בחייו,
הוא לא עושה עם החיים שלו שום דבר שיזכרו בעוד 100 שנים,
הוא כל הזמן מתעסק בדברים קטנים שלא ייחס להם חשיבות בעוד כמה
ימים,
הוא לא מבין מה כולם רוצים ממנו,
הוא לא יודע תמיד איך להתמודד עם כולם,
והוא תקוע בתוך כלוב ענקי שנקרא החיים,
אותם חיים שלא נותנים לו לעשות מה שהוא כן רוצה.
החיים האפורים שיהרגו אותו משיעמום.
וזה כל כך עצוב,
כי אני כמוהו, וגם אתה כמוהו,
וכולנו כמוהו.
כולנו תקועים בכלוב גדול ואשלייה של חופש,
אך בעצם כל יום שעובר הוא בדיוק כמו היום שעבר, רק היום יש לנו
יותר או פחות מזל בתחום מסויים, וזה מה שמרגש אותנו כל יום,
וגורם לנו לחשוב שהחיים מלאים בהפתעות.
אבל לו אין הפתעות בחייו,
הוא ממשיך לישון באותו מקום,
ומחכה עד שזמנו יגיע,
ועד אז הוא ימשיך לחיות בכלוב,
חי לו את חייו הפשוטים,
ואני אהיה בדיוק כמוהו,
וגם אותי לא יזכרו בעוד 100 שנים. |