שני סיפורי עם על מאבק להישרדות

סיפור א': הנמר והאיילה
- -------------------------- -

- מידי בוקר בסוואנה מתעורר נמר
הוא יודע שהוא יצטרך לרוץ,
יותר מהר מהאיילה האיטית ביותר
ולא - יגווע ברעב.
- מידי בוקר בסוואנה מתעוררת איילה,
היא יודעת שהיום היא תצטרך לרוץ יותר מהר מהנמר הזריז ביותר
ולא- תיהרג.

כך שאין זה משנה אם אתה
נמר או איילה
כאשר השחר מתחיל להפציע
כדאי שתתחיל לרוץ.

ביאור ופרשנות:
רמה א':
- ------- -
החיים הם מאבק. המאבק הוא לפי 'השיטה האמריקאית'; בין מנצחים
למפסידים (לא אנחנו בני האדם, המצאנו את המונח). כדי שהנמר
ישרוד  - הוא צריך לנצח וכדי שהוא ינצח  - האיילה צריכה
להפסיד. אנו, בני האדם הנאורים, סולדים מן המונחים: וינר
ולוזר, ("מה, אני לוזר, אני לוזר"???), אנו מעדיפים את המלה
'השגיות'. אך זה לא יעזור: הנצחון של אחד הוא המפלה של אחר
וכדי שאחד יצליח אחרים צריכים להפסיד. רואים זאת היטב בתחרות
על הפסגה, כי שם זה צר מאור, ורק מעט מאוד מנצחים והרבה
מפסידים. וזה קיים גם בתחתית, גם שם המון מפסידנים. המנצחים
לעתיד (או אלה המקווים לזאת) עולים ומנסים לעלות למעלה. בעוד
שהמפסידנים שוקעים לתחתית; למקצועות שירות ועבודה פיזית.
אנו, בני האדם, אוהבים לחשוב על החיים או במונחים של נאורות
ורציונליות, או במונחים של אהבה וחשיבה חיובית. אך האמת היא
שבתשתית של כל יחסים, ושל כל מיצוב חברתי קיים מאבק כוח. הוא
הבסיס, הוא עמוד השדרה. בעלי החיים חיים עם זה, אנו מטשטשים,
מנסים להראות ש'הצלחנו להתגבר על זה'.
טשטשנו את הקצוות החדים, נכון שכבר לא אוכלים האחד את השני
פיזית, וגם לא ממש הורגים פיזית כדי לנצח. אבל העקרון נותר
אותו עקרון, רק עבר לרמת הנפש, מכוסה במלים יפות. ומי שנהרג,
או נטרף  זה הנפש, לא הגוף.  אצלנו מדברים על דמוקרטיה, על
שיוויון הזדמנויות. אך בטבע, כדי שמישהו יחיה אחר צריך למות.
האחד בא על חשבון השני. האיילה הנעימה והעדינה נמצאת בסכנה
מתמדת על ידי הנמר האכזר והחזק. ואנחנו הרבה יותר חלק מן הטבע
מאשר אנו מעדיפים לחשוב. (רק כיסינו את זה בעטיפה של נאורות).

רמה ב':
עד כאן הרמה השטחית, אך ישנה רמה עמוקה יותר, דרכה להבין את
המשל הזה.
שניהם צריכים  לשרוד, וכדי ששניהם ישרדו, הם צריכים להתעורר,
אסור להם לשקוע לשאננות, אחרת שניהם ימותו: החזק מרעב והחלש
ירצח על ידי החזק הרעב.
אם לא יתעוררו,שניהם בסכנה, והתעוררות משמע להקיץ את התודעה!
לשאול את עצמם מה באמת קורה כאן. לא לקבל הסברי תוויות שטחיים.
אלא לנסות להבין לבד ולעומק. להתעורר -  זה לראות את פני
הדברים כמות שהם. בחלומות הם מופיעים מעוותים על ידי
הסובייקטיביות שלנו. והמציאות היא קשה. יש בה מוות ומוות הוא
למי שממשיך לישון כשעולה הבוקר; כשמגיע הזמן לחיות.
החיים אכזריים, והם אכזריים גם לחזק ולחלש  וזאת במידה והם
נופלים לשינה. בשינה המוות בולע את מי שמרשה לעצמו לרחף
בפסיוויות אשלייתית. כל אחד מת בצורה אחרת, אך לכל הישנים גורל
אחד: מוות, היבלעות.
רמה זו של הבנת הסיפור לא רואה הבדל בין מנצח ומפסיד, אלא בין
ישן לער.  והיא אומרת שהחיים זה ג'ונגל ולג'ונגל חוקים משלו.
ושם אמנם החזקים טורפים את החלשים, (כמו ברמה א') אך בגלל שזה
ג'ונגל אז האויב הגדול של האדם שם היא השינה; לקיחת החיים
כמובן מאליו, לשוט עם הזרם, להתמסר למשאלות ליבך, ולפנטז שיהיה
טוב. לשקוע ברומנים, סרטים וכו'.
אך הסיפור לא מסתפק בזה, הוא אומר שלא די בלהתעורר, אם התעוררת
ולא התחלת לרוץ ולרוץ מהר ולרוץ מהר יותר מן היריב הכי מר שלך
- כאילו לא התעוררת. וואו!! ומה זה 'לרוץ'? לרוץ זה קודם כל
לחיות בחרדה, בלחץ נפשי מתמיד. לא להתרפות לעוד סרט, לעוד
סטוץ, אלא לקחת עצמך בידיים, לחפש משמעות,  למצוא מטרה ולהתחיל
לשעוט אליה עם כל מה שיש. לחיות מתוך אינטנסיביות פנימית. כל
הזמן לשאול: מה אני לא עושה? מה צריך לעשות והחמצתי?
לרוץ, משמע להבין שהחיים זה ביצה טובענית של הרגלים, נוחיות
ובינוניות! ואם לא נחיה מתוך מאמץ פנימי לגבור עליהם וליצור את
המציאות שלנו כל פעם מחדש, הנוחות והבינונית והשטחיות יבלעו
אותנו. ונהפוך לבובות שעווה. וזה עוד סוג של מוות.
כלומר, לאדם שני אויבים, הראשון הוא האשליה והפנטסיה המצויות
בחיים מתוך פסיוויות. והאויב השני הוא הנוחות והבינוניות.
בראשון מפנטזים  - ברמת התודעה ובשני לא מתאמצים  - ברמת הנפש.

האויב הראשון הוא לא להתעורר והאויב השני הוא להוריד את הקצב
ולהפסיק להתאמץ ברמת התודעה והנפש.
להתעורר ולהתחיל לרוץ, בין אם אתה איילה או נמר. כי החיים לא
עושים הנחות למי שישן בתוך חייו במקום להתעורר. ולמי שהולך
בתוך חייו  בקצב שמוכתב על ידי נוחות ובינוניות. וזאת במקום
לרוץ כל הזמן, ולרוץ כל הזמן זה לחיות כל הזמן על הקצה; לחיות
כל רגע כאילו חייך תלוים לך מנגד.
הסיפור סיפור עם. הפרשנות אישית.  

סיפור ב': שני צפרדעים
- -------------------------- -
שני צפרדעים, אחד גדול ושמן והשני קטן ורזה, מצאו יום אחד דלי
של שמנת וקפצו פנימה (כדי לשתות). השמנת עלתה להם מעל לראש, אך
מכיון שהיו צפרדעים הם שחו מסביב ושתו  מן השמנת המתוקה, שחו
ושתו. לאחר ששבעו ורוו די צרכם (והפכו משום כך לכבדים
ומסורבלים)  מצאו שאינם יכולים לקפוץ החוצה אל מחוץ לדלי. הם
נאבקו במשך מספר דקות, מנסים לצאת החוצה. הצפרדע הגדולה לא ראה
שום תקווה בדבר האפשרות לצאת החוצה והוא פשוט ויתר  ותוך שהוא
שוקע המשיך ללקק שמנת מכל עבר. השני לא יכול היה לאפשר לעצמו
לוותר ולטבוע, אז הוא החל לבעוט ולבטוש ברגליו הקטנות, חברו
השוקע  אמר לו 'למה אתה מתאמץ? ממילא תשקע גם אתה, קבל את הדין
לפחות בשלווה, ואולי אף תנסה לטעום מעט מן השמנת הנהדרת הזאת
לפני שתישקע', אך חברו לא הקשיב, או שלא רצה להקשיב, הוא המשיך
להניע כל אבר בגופו הקטן כמה שיכול, נאבק, מתנגד לכל מה שסבב
אותו, מנסה להחלץ. לא מוכן לקבל כלום כעובדה סטאטית, הכל עורר
בו התנגדות ועל כן בדינמיות של גופו הזעיר הוא קרא תגר על
הסטאטיות השמנונית האדירה שהקיפה אותו מכל הצדדים.
חברו מזמן שקע לתוך ביצת השמנת ולא נודע  כי בא אל קירבה, אך
הוא, המשיך לבטוש ולפרפר , ונראה שמעשים אלה לא נתנו לפי שעה
לשמנת לבלוע אותו; איך שהחלה השמנת לבלוע אותו הוא ניער אותה
על ידי תנועות גפיים  נמרצות. אך די מהר הוא החל להחלש,
ותנועותיו נעשו חלשות ואיטיות יותר ויותר. ולפני שלא היה בו
כוח יותר להניע אבר בגופו, הוא שם לב כי הנוזל השמנוני סביבו
נעשה קשה ומוקשה יותר ויותר. ולא רק עייפות גופו יוצרת עומסים
עליו אלא גם החומר סביבו שהולך ונעשה מוקשה יותר ויותר. חרדה
אחזה בו, הנה, לא רק העייפות שלו גם הנוזל עצמו כבר לו נותן לו
לנוע . הכל אומר לו שעליו לוותר, והנה כעבור זמן מה הוא אכן
פסק מלנוע אך אז שם לב שאינו שוקע, הוא ניצב לבטח על משהו מוצק
וקשה למדי שתומך בו למטה, הוא הביט לצדדים בעיניו הצפרדעיות
וראה שצבע השמנת כבר אינו לבנבן, אלא צהוב עמוק, הכל נראה קפוא
ונוקשה. מתחתיו הייתה עכשיו יבשה מוצקה. הוא לא היה בתוכה, אלא
מעליה. במקום לבלוע אותו המציאות שהוא היה בה נותנת לו עכשיו
תמיכה מלמטה. ואז הוא פשוט ניתר החוצה, אל מחוץ לדלי, אל
העולם.

ביאור ופרשנות:
- ---------------- -
ובכן, ככה בעצם עושים חמאה; מרביצים לשמנת, עד שהיא מתקשה, כך
מקציפים שמנת לקצפת וכך חובצים אותה לחמאה: מכים בה ומכים בה
עד שהיא משנה את מצב הצבירה שלה. מחצי נוזלי למוצק, והשומנים
הנוזליים הופכים למוקשים.
הצפרדע הרזה (בלי לדעת זאת) מרד בגורלו, הוא לא היה מוכן
להיבלע בביצת השמנת, או לפחות לא היה מוכן להיבלע ללא מאבק. אז
הוא התנגד, וההתנגדות שלו שינתה את מצב הצבירה של זה שהוא
התנגד לו.
מציאות ה'ככה זה', ו'אלה פני הדברים' 'לא תוכל לשנות את
העולם', 'תסתגל ותראה מן ניתן להוציא ממנו', 'צריך לדעת להסתדר
עם מה שיש' - כל אלה טובים לגבי הרוב שמקבל את הדין ומנסה
להנות ממה שניתן. מבחינה זו (בחינת ההנאה מזה שמלקקים לפני
ששוקעים בו)  הדבר מזכיר סיפור נוסף:
אדם מתנודד במדבר, שלושה ימים הוא ללא מים, ורגע לפני שהוא
גווע בצמא, מגיח מולו אריה, הוא פונה אחורה ומולו מגיח נמר,
למטה הוא רואה בור, הוא קופץ ורואה בתחתית ערימה של נחשים,
בדרך הוא נאחז בשיח שצומח  מן הדופן והנה את הגבעול מכרסמים
שני עכברים. לפני שהשיח ניתק מן הדופן הוא רואה מספר טיפות דבש
על העלים של השיח והוא מלקק אותם.
זהו משל קצר על מצבו של האדם שמתנהג יותר כמו אחיו הקופים
שמנסים להסתדר ולמשיך ללקט שורשים מתוקים לפני שיבוא יומם,
מאשר כאביו הקדמון של פעם. כיום האדם מצוי במצב של הסתגלות,
סובר כי מכל קטסטרופה צריך להוציא את הכיף והתענוג. להסתדר עם
מה שיש ולהוציא מזה את המקסימום. ('כל אחד צריך לעשות את מה
שעושה לא הכי כיף', 'הכי חשוב להיות מאושר' וכו'). אך ישנם
אנשים, או קיים סוג של אדם שלא מפסיק להתנגד גם אם ימות באפיסת
כוחות; הוא לא מוכן לקבל את מה שהוא פוגש בעולם ובחיים כמציאות
הבלעדית, והוא מתנגד לא רק כי אין לו מה להפסיד; כזה הוא.
ותוך כדי כך הוא מצליח לשנות את המציאות בתוכה הוא נאבק, מאבקו
מותיר בה סימן, משפיע עליה. יוצר התפתחות, והתפתחות היא תוצר
של אי קבלת המובן מאליו כמציאות היחידה.
בפני כל יצור חי מוצגת ברירת מחדל; להישאר במקום ולקבל את
הנתונים הקיימים (כמו הצפרדע הגדול) ולהתאים עצמו אליהם, או
למרוד. ותוך כדי כך לשנות לא רק את המציאות בה הוא חי אלא גם
את עצמו; תוך כדי המרידה  הוא גם מכשיר את עצמו (מפתח שרירים)
בכדי להיות מסוגל לחיות בעולם אותו הוא משנה.  
המוות, הניוון והזיקנה יגיעו לכולם. כך ברמה הפיסית, אך ישנם
גם אטרופיה, ניוון ומוות ברמה הנפשית, ואלה יגיעו מוקדים יותר,
ויגיעו למי למי שמקבל את החיים כמות שהם. כי ממילא, החיים כפי
שהם - מובילים לאטרופיה, לניוון וחוסר יכולת הולך וגובר. לאור
תובנה זו, החיים הם התנגדות למסלול הידוע שקבעו לנו מראש.
חמאה היא חיים, שמנת היא המצב הנהנתי-צרכני הקיים הבולע את
החיים ועל כן היא מובילה למוות. חמאה זה מה שאנו עושים עם
החיים (ועם הנאות החיים),  על ידי כך שאיננו מקבלים  את
המציאות שאנו פוגשים כמציאות הסופית וכמציאות היחידה.
כדי לעבור משמנת בולענית לחמאה מוצקה שנותנת בסיס ממנו אפשר
להגיע לדברים  - אסור להפסיק להאבק.
כמעט כל יוצר והוגה גדול ומוערך היה צריך ליצור ולחפש הכרה זמן
רב לפני שקיבל אותה. ורק כשמאמצי יצירתו הניבו את החמאה -
הוכרה גדולתו. כך שמרד הוא אמירת לא לשמנת כדי להגיע
לחמאה.(ולא כי החמאה היא תחנה סופית, אלא כי היא הבסיס ממנו
אפשר להתחיל).
בכל שמנת קיים פוטנציאל לחמאה (בכל חיים מתוך נהנתנות ושאיפה
לאושר ונוחיות קיימת אפשרות לחיים אמיתייים, אותנטיים ובעלי
משמעות). רק מרידה במצב הצבירה  של השמנת יכול להוביל לבסיס
חדש, שממנו ניתן לטפס החוצה מן הדלי  הנוכחי בדרך את עתיד וחלל
רחב יותר.

הסיפור הוא סיפור עם. העיבוד והפרשנות: גבריאל רעם.

פרשנות סיכום לשני הסיפורים:
- --------------------------------- -
בשני הסיפורים מדובר על מאבק. על מאבק כדי לא להיבלע, לא למות.
וכמובן שלא מדובר על מוות סופי שיגיע גם יגיע, מדובר על מוות
באמצע החיים. מדובר על אנשים שהם כאילו חיים אך בתוכם הם מתים.
שני הסיפורים מזהירים אל סכנת המוות בתוך החיים.
בשניהם מדובר על הסכנה שבפסיוויות;  הסכנה של שקיעה פנימית;
לתת לחיים לבלוע אותך (סיפור שני הצפרדעים), או לשקוע בפנטסיה
בהקיץ מצד אחד או בבנוניות של נוחיות מטמטמת (סיפור הנמר
והאיילה). בשניהם המסר הוא שאסור להרגע. בסיפור אחד החיים הם
ג'ונגל ובשני הם ביצה טובענית של שמנת. בשני הסיפורים הסכנה
היא מוות.  בראשון במקום לאכול כדי לשרוד אתה נאכל כדי שאחרים
ישרדו.  בשני אתה שוקע בביצת הנהנתנות של עצמך. איזה מוות יותר
גרוע?
וברור שמדובר על מוות רוחני, מוות נפשי, מוות תודעתי. לפי שני
סיפורים אלו, המוות מגיע לרוב בני האדם הרבה לפני שהם מתים. הם
יכולים להיות מתים מבחינה זו שהם ישנים מבחינה תודעתית, (הנמר
והאיילה) או שהם שוקעים בביצת היצריות הנהנתנית של עצמם (שני
הצפרדעים), כך או כך, שתי סכנות מאיימות על החיים; האחת
פסיוויות שממלאה עצמה בפנטסיה ואשליות (החלומות של הנמר
והאיילה הישנים) והשני שקיעה במדוחי היצר: אכילה, הנאה
שעשועים.
בשני הסיפורים מומלץ לא לוותר. בראשון האיילה והנמר צריכים
לרוץ בשני הצפרדע חייב לנוע, כל הזמן לנוע.
להתעורר, לרוץ וללא להפסיק לנוע. איזה מרוץ סזיפי, רק כדי
להגיע באותה המידה לאותו המוות. האם לא צודקים אם כן אלה
האומרים: "אכול ושתה כי מחר תמות? כן, אבל, כאמור,  הם מתו כבר
לפני שהם מתו, מתו ברמת התודעה הנפש והחיים הפנימיים. בעוד
שאלה שהתעוררו, רצו ונעו והתאמצו, לפחות חוו חיים פנימיים, חיי
תודעה חיי נפש.
הם לא רק חיים. משהו אולי גם חי בהם.