לא כל יום רואים אותך בוכה,
והלוואי והייתי יכול לגשת אלייך, לשאול אותך מה קרה, לחבק אותך
ולומר לך שהכל יהיה בסדר, אבל איני יכול.
את שם, ואני פה.
אני לא מכיר אותך. אני לא יודע מי את באמת.
מעולם לא רצית להראות לי את מה שיש שם בתוכך.
ואת עכשיו בוכייה. את עצובה. רע לך.
את צריכה מישהו שיבוא ויעודד אותך, אבל זה לא יהיה אני.
את בטח לא רוצה שירחמו עלייך.
סביר להניח שאת עוד יצור גאה, שלא רוצה רחמים מאף אחד, אבל אני
מרחם עלייך.
אולי זה בגלל המראה שלך כשאת בוכה, שגורם לי להרגיש ככה.
כל כך הייתי רוצה לבוא אלייך, ללטף את שיערך, לתת לך נשיקה על
מצחך, ולומר לך שהכל יהיה בסדר, אבל את עדיין שם, ואני עדיין
פה.
את לא תתני לזה להשתנות.
את תמשיכי לבכות, ואני אמשיך לרחם עלייך.
ואני עצוב שאת עצובה.
אני עצוב שאני לא יכול לעשות שום דבר.
זה קורע אותי מבפנים לראות אותך ככה.
אז אולי רק לרגע אחד תוותרי על הגאווה העצמית שלך, ולא תוותרי
עליי.
אני רוצה להיות שם לצידך עכשיו, ולא ביקשתי ממך התחייבות להיות
לצידי מאוחר יותר.
זו לא בקשה גדולה,
את לא צריכה לעשות מאומה,
את אפילו לא צריכה להפסיק לבכות,
את רק צריכה לתת לי להיות עכשיו שם ולא פה.
כי לא כל יום רואים אותך בוכה,
ולא כל יום לבי נקרע למראה נוגה זה,
ואם לא תוותרי עליי, אהיה שם לצידך, לשאול אותך מה קרה, לחבק
אותך, ולומר לך שהכל יהיה בסדר.