איש נעים הוא שאול, אני חושב לעצמי לפעמים, אך הוא אינו שייך.
לפתח ביתו לא נכנסת אישה לבילוי לילי , לא חברים לצפייה במשחק
כדורגל ולא בני משפחה בביקור שבת. שאול הוא על פלגי מים.
לפעמים אני רואה אותו בבוקר, מדיף ניחוח לימונים, זקוף וחייכן
כמו חולצתו הלבנה המעומלנת. בידו האחת כיפה סרוגה תכולה ובשניה
סידור חום. הוא מהנהן לשלום, מברך בחיוך מהוסס ונמלט מטה
במדרגות. אני מגניב מבט נוסף דרך חרכי התריס, רואה אותו צועד
בזריזות.
לפעמים, כשאני יוצא או נכנס,  אני רואה את עינו נוהה בעניין
דרך עינית הדלת. כלב אין לא ולא חתול, אין יוצא ואין בא
בשעריו.

שני מטרים בין דירתי לדירתו, ארון חשמל משותף לנו ואיני יודע
דבר אודותיו.  אפילו לא את שם משפחתו.
אולי אני טועה, אולי בעצם הוא חי במאורת נימפות ואין לו סיבה
לצאת או לארח. מוקף הוא בעשרות שפנפנות חשופות חזה המאכילות
אותו אשכולות ענבים ופירות תאווה.
לא הגיוני, אני מבטל, שאול הוא בודאי סופר היושב ספון מול
מכונת הכתיבה, מקטרת עבה בפיו, לבוש במקטורן משובץ. בפח הזבל
הסמוך צבורות עשרות טיוטות מופת פרי קולמוסו. כן, הנה אני רואה
אותן במוחי : "אחיעד הוא איש מוזר. שכן שרודף אחריי".
מרגל? אולי הוא סוכן ק.ג.ב שמאזין לשיחות.
רוצח סדרתי? עכבר אינטרנט?

המחשבות רצות בראשי בעוד דלתו הנשקפת מול דלתי סגורה תמיד.
ואיך נראה ביתו? מרוהט? עלוב וישן? או נעים וצנוע כמו ריח
הלימון הנודף ממנו?

ניסיתי את תרגיל הסוכר.
יעל חייכה במבוכה. אמרתי לה שאין שום בעייה ומיד אביא סוכר
מהשכן כדי שנשתה את כוס הקפה המיוחלת. היא באמת תמהה, יעל, איך
זה שנגמר הסוכר מאז כוס הקפה הקודמת - הרי חלפה רק שעה. לא
עניתי לה. היא הציעה לוותר על השתייה ולהגיע למקומות מעניינים
יותר.
ששש - היסיתי אותה - מייד אביא סוכר.

"שלום" הוא ברך אותי במכנסי בד חומים וגופיית סבא.
"שלום שאול, אני מתנצל על השעה, אולי יש לך קצת סוכר. פשוט
נגמר לי ואני חייב...אתה יודע...יש אצלי מישהי".
את רגלי הימנית תקעתי במפתן הדלת עת הצצתי פנימה. מסדרון צנוע
מעוטר בטפטים שידעו ימים טובים יותר. כסא עץ קטן ומיותם מבצבץ
מפינת הסלון. שאול לא הכניס אותי.  הוא חזר ושקית נילון קטנה
בידו, חופן סוכר בתוכה. "זה יספיק?" הוא שאל בעיניים טובות.
"כן, תודה ושוב סליחה".
שתינו קפה. יעלי קצת התאכזבה ממני. קצת קשה להתרכז ביחסי מין
בזמן שפניו של שאול מופיעים בדמיוני. על מה אחשוב? על הטפטים?
על כיפתו התכולה? זה לא מוסרי.
יעל לא התקשרה יותר, אך זה לא הטרידני. הוטרדתי יותר מעצמי
ומארגז כלי העבודה שהוצא לאחר כבוד מהמזווה שלי.
לא נתתי לעיניי לנצח אותי, חיכיתי לבוא הבוקר, שבע, והנה הוא,
מדיף ריח לימונים טרי.  הסידור בידו האחת, הכיפה בשנייה,
חולצתו לבנה מתמיד, ראשו חפוף ומוקפד. הנה הוא יוצא מפתח ביתו,
נועל אט את דלת העץ הישנה ויורד במדרגות ביתו. כן, הוא יוצא
לעבר הרחוב, אני רואה מהמרפסת. פטיש, מברג ומפתח שוודי קורצים
לי מזווית שולחן המטבח. אני יוצא לדרכי.

דלת העץ הפשוטה נשברה לחלוטין כשהכיתי בה בפטיש.
גאה בעצמי, ביכולתי ההומסנטרית, נכנסתי פנימה.
ביתו של שאול נגלה לי במלוא רגילותו. בתחילה זינקתי אל המקרר.
לימונים לא היו שם. קוטג' כן. כמה כמה ירקות ופירות, לחם
וביצים.
מאוכזב לחלוטין ניסיתי לחפש לשווא חדר עבודה. היה שם רק סלון
מיושן ומהוה, אבל נקי למדי. חדר השינה שלו התנמנם - מיטה זוגית
ישנה מסודרת. ציפיות דהויות וכרית אחת בלבד.
זה הכל? התאכזבתי.

שאול הקדים לחזור, או שמא הייתי זה אני שאיבדתי את תחושת
הזמן.
הוא הביט משתאה בדלת העץ המנותצת.
הוא ראה אותי.
"שלום", אמר בפנים חיוורים במיוחד, "מה שלומך".
"בסדר, ברוך השם", עניתי לו נפחד.
"יום יפה היום", אמר לי במבט מבועת.
"כן, הייתי צריך קצת סוכר. אתה יודע... בחורות"
"בטח, קח כמה שתרצה", חייך ללא שיניים.
"יום טוב, שאול", אמרתי מאיץ צעדים אל דירתי.
"גם לך", אמר.
הוא הזכיר לי לקחת את הפטיש אתי, ואת כלי העבודה.
נחמד מצדו.

סגרתי אחריי את הדלת ונעלתי אותה פעמיים. הבטתי מבעד לעיינית.
שאול הניח את הסידור ואת הכיפה התכולה בצד והמשיך לעמוד עוד
רגע בפתח ביתו, אומד את הנזקים לדלתו.

הוא לא אמר כלום.
איש נעים הוא שאול, אני חושב לעצמי לפעמים.