זה היה מין יום מוזר כזה
הוא היה כאילו אפור, אבל עמוק בפנים,
ידעתי שזה לא באמת ככה
ואני הלכתי בשדות באותו יום כאילו אפור,
והסתכלתי מסביבי ואף אחד לא היה ואני הלכתי בדרך הארוכה,
אל המקום אליו רציתי להגיע.
ובצהריים, ראיתי אותך מרחוק
ואת היית נראית לי כמו כתם עמום
ורק כשהתקרבתי התחלתי לראות את הזוהר
ועמדנו קצת ודיברנו קצת
ושאלת אם תרצי להצטרף אליי קצת,
בדרך הארוכה שלי,
אל המקום אליו אני רוצה להגיע.
ואז הסתכלת עליי וחייכת ואמרת משהו שהוא כמו תמיד כמעט,
בין הכן והלא,
שאת רוצה אבל לא את כל הדרך,
רק עד לאן שאת רוצה להגיע.
והמשכנו ביחד והסתכלנו מסביב ואף אחד לא היה,
וכל בית שאליו הגענו סימן לי את הסוף,
את התחנה האחרונה שלך.
ובכל בית, המשכת עוד קצת הלאה, איתי.
ובעיקול קטן, עם שדות מוריקים מסביב,
הגענו לבית שבחלונו ישבה דמות מחכה,
את עצרת, הסתובבת אליי ושתקת, עצובה.
ואני הבנתי והרגשתי צביטה חזקה בלב וידעתי את ההמשך,
שכאילו נכתב באיזה ספר או צולם באיזה סרט.
"כאן אני נפרדת", לחשת וניגבת דמעה בודדה שעמדה לך בעין.
ואני שתקתי, גברי כזה, עם מבט עצוב ומחוספס בעיניים.
התקרבתי אלייך והתחבקנו חיבוק אמיתי,
כזה שמרגישים את הלב של השני דופק אצלך בחזה.
ואז התרחקנו ואת הסתובבת ונכנסת לבית,
נעלמת מאחורי הדלת.
הבטתי בחלון, גם הדמות נעלמה.
הבטתי שוב סביבי ושוב לא היה אף אחד,
גם לא את.
ערב החל לרדת, וגם השמיים נהיו אפורים יותר, כמעט שחורים.
התחלתי ללכת, מותיר אחריי אותך ואת הדמות המחכה.
ואלוהים בכה למעלה,
מותיר דמעות מתוקות על השדות המוריקים,
על הבתים בצד הדרך
ועל שביל העפר,
שמוליך אותי מדי יום
בדרך הארוכה
אל המקום אליו אני רוצה להגיע. |