"ישנם שני דברים שאין להם סוף. היקום וטיפשותו של האדם.
בקשר לשני - איני משוכנע" [אלברט אינשטיין]

ובכן, איינשטיין טעה. אכן אין סוף גם לטיפשותו של האדם. ואל
לנו לתמוה על כך יתר על המידה. האיבר המשמש אותנו לחשיבה
ולהבנה, מסתו קילוגרמים ספורים, והוא כלוא היטב בתוך גולגולת
נוקשה. מכאן ראשית הבעיה. איך ניתן לתפוש מימד אינסופי מתוך
אמצעי סופי? כמובן שלא ניתן. אך הגרועה מכל הוא מגבלתו של המוח
לחשוב בתבניות הנוצרות על-ידי סביבתו הקרובה. בסביבה הזו אין
ממדים בסדר גודל של אינסוף ואף לא כאלו המתקרבים לכך. אפילו
כמויות קטנות, בסדר גודל קוסמולוגי, אינן נתפשות. כמו זכייה
בעשרים מליון שקל בפיס. עשרים מליון! הדעת אינה מעכלת.
עובדה מעניינת היא כי האדם השכיל כבר להשלים עם האינסוף, אבל
בשיעורי המתימטיקה עדיין לומדים על ממדים המשתרעים ממינוס
אינסוף ועד לפלוס אינסוף. האין הביטוי "מינוס אינסוף" שווה ערך
ל"אין התחלה"? אכן, קשה להשלים עם יקום הקיים תמיד. המוח מבקש
להכפיף את חוקי הסביבה והקיום המוכרים לו גם על היקום כולו,
ועל כן דורש ממנו תכונות פיסיקליות כמו גודל, התחלה, סוף וזמן,
ותכונות אחרות כמו משמעות וסיבה, שבהן אדון בהמשך.

"בני-אדם חושבים שהזמן עובר, אבל הזמן חושב שאנשים עוברים"
[נזיר בודהיסטי].

באותו ההקשר ניתן גם להתעניין עד כמה החושים שלנו מטעים אותנו
כאשר זמן מעורב בחישובים הקשורים ליקום. השעון שכל אחד עונד,
פועם בתדירות של פעם בשניה, שהיא למעשה פונקציה של סיבוב כוכב
הארץ סביב השמש. זמן אפוא, הוא עבורנו מקרה פרטי של מערכת השמש
שלנו. המחשבה שלו החיים היו נוצרים על כדור הארץ כאשר הוא כוכב
שבת, מעבירה הרהורים נוגים על אופן התפתחותם ונכונותם של חוקי
הפיסיקה המבוססים על זמן.

חייבת להישמע גם הדיעה הגורסת כי תופעות רבות הקיימות בסביבה
הקרובה והרחוקה לנו אינן נחוות על ידינו, בהיעדר אמצעי חישה
מתאימים לתכונותיהם בגופינו. באמצעות המדע השכלנו לבנות
טכנולוגיות המסוגלת להתמיר חלק מתכונות היקום, כך שנוכל להכיר
ולחוות אותם, דוגמת קרינה אלקטרומגנטית, אך מכורח מוגבלות
החשיבה והחישה שלנו חייבים להניח כי דווקא את רוב תכונות היקום
לעולם לא נוכל להכיר.

היקום, אשר עבור חלק מאיתנו החל לפני כחמש עשרה מיליארד שנים
("המפץ הגדול"), ועבור חלק אחר מאיתנו החל במעשה הבריאה, הוא
לפי שעה תופעה אחת ויחידה המוכרת לנו. אין אנו יודעים על עוד
יקומים זולת היקום שבו אנו חיים. האם יהיה זה נכון ושקול לקבוע
שהיקום שלנו הוא היחיד? דומני שהחשיבה האנושית, כפי שתוארה כאן
מקודם, אינה יכולה להתמודד עם השאלה הזאת, וכפועל יוצא גם לא
מכשירי המדידה המשוכללים ביותר - הקיימים והעתידים לקום.
לדידי מי שטוען כי בריאה יש רק אחת, או שאין אלא רק יקום אחד,
משול לנמלה הניצבת בראש תלולית עפר גבוהה ומכריזה בקול גדול
באוזני חברותיה "אני רואה את כל העולם".

קושי גדול נוסף טמון בתבנית החשיבה האנושית, המחייבת המצאות
סיבה ומשמעות לכל אשר אותו אנו רואים וחווים. בסביבתו הקרובה
של האדם התבנית הזו עובדת היטב, אך ככל שאנו מפליגים לתוככי
היקום ניתן להבחין בסדקים ההולכים ומתרחבים בתבנית הזו. למעשה
הגבול שבו בכלל ניתן לחפש סיבה ומשמעות הוא זמן קיום היקום.
היתכן, אם כך, כי לחיפוש משמעות וסיבה אין כל משמעות?